בפרשתנו אנו קוראים את פרשיית מסה ומריבה: "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה. ויאמר להם משה מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה'.....", ובהמשך מגיעה תשובת ה': "ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל, ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם. ויעש כן משה לעיני זקני ישראל. ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין".
בעקבות פרשייה זאת בא, מאוחר יותר, ציווי מפורש: "לא תנסו את ה' א-לוהיכם כאשר נסיתם במסה" (דברים ו, טז). ציווי זה נמנה על ידי מוני המצוות במנין תרי"ג, אלא שתוכנו שנוי במחלוקת. הרמב"ם כיוון את הדברים לאיסור ניסוי הנביא יותר מדי: "נביא שנודעה נבואתו והאמנו דבריו פעם אחר פעם, או שהעיד לו נביא, והיה הולך בדרכי הנבואה, - אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת. ואסור לנסותו יותר מדי, ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם, שנאמר 'לא תנסו את ה' א-להיכם כאשר נסיתם במסה.... אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו" (הלכות יסודי התורה, י, ו; וראו גם ספר המצוות ל"ת ס"ד). מדברי הרמב"ם נראה שמדובר בענין הנוגע לקבלת הנבואה – אימתי הנביא נחשב לנביא אמת שמכאן ואילך מקבלים את נבואתו.
הרמב"ן (בפירושו לדברים ו, טז) מקבל, עקרונית, את כיוונו של הרמב"ם, לפיו מדובר באיסור ניסוי הנביא (הוא כותב זאת באופן מפורש), אלא שהרמב"ן אינו מגביל זאת דווקא לניסוי יותר מדי, אלא לניסוי בכלל: "כי אין ראוי לעבוד ה' על דרך הספק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון ה' לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס". כלומר, אין מדובר בגדרי בחינת הנביא, אלא באיסור מקיף יותר הנוגע לעבודת ה' בכלל, וכפי שכתב הרמב"ן קודם לכן: "שלא תאמר אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים".
מכאן ניתן לנחש מה יהיה תוכנו של כיוון פרשני שלישי. זהו הכיוון שהוצע על ידי ר"י פערלא בביאורו ספר המצוות לרס"ג (ל"ת קכ"ז) המונה גם הוא את מצותנו במנין תרי"ג. לשיטתו, אין מדובר באיסור ניסוי הנביא, אלא מדובר איסור ניסוי ה' – "שלא לנסות יכולת ה' בדבר".
הדבר המענין הוא שמדובר באחד המקרים הבודדים שבו הרמב"ם מונה ענין מסוים כמצוה על אף שלא הובא על ידו מקור בתורה שבעל פה הקובע כי אכן מדובר במצוה, וזאת לאור הלשון הברורה של התורה, שהובאה לעיל (ראה בספר יד פשוטה על הלכות יסודי התורה, י, ו). ובכל זאת, היה מי שחלק על כך שמדובר בלאו עצמאי(הרמב"ן, במקום אחר). כך או כך, העדרו של כיוון ברור בתורה שבעל פה השפיע על קביעת תוכן המצווה, כפי שנסקר לעיל.