בדברינו בשבת שעברה ציינו כי בעטיו חטא העגל, ודבריו הברורים של ה': "כי לא אעלה בקרבך", והקמת המשכן האלטרנטיבי על ידי משה מחוץ למחנה (ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא את אוהל מועד אשר מחוץ למחנה")- לא יכל החזון המקורי "של ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לעמוד במקומו, והוא עבר שינוי. לפיכך שאלנו מהו במה הומר החזון המקורי, ומה ארע למשכן?
על מנת להשיב חשוב לספק את ההבחנה הבאה, שעמד עליה הרב אלחנן סמט: "כל הקורא בפרשות המשכן כולן, מפרשת תרומה ועד לסיום הספר, אף שהוא מתוודע לקיומם של כוהנים במשכן ולקיומה של עבודה קבועה בו שתיעשה על ידי הכוהנים, אין הוא מעלה על דעתו (מלבד רמזים אחדים בפרשת תצוה) כי למשכן ישנו תפקיד גדול ומכריע - להיות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו כל הקרבנות של ישראל כולן, מוקד תמידי ובלעדי לעבודת ה' של ישראל בהבאת קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, בין של נדבה בין של חובה". (www.etzion.org.il/vbm/archive/7-parsha/22vayakpk.rtf).
אכן, האמור בספר שמות, בפרשות תרומה ותצוה, מלמד על משכן אחר לגמרי, אשר "תפקידו מוגדר בראש הציווי על עשייתו... 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל'. לצורך היוועדות זו (הממשיכה את ההיוועדות על הר סיני) הוקם המשכן. ולצורכה גם מוכנים כלי המשכן, לשמש ככלי תשמישו של אורח חשוב ורם המעלה, שכל פעם שיבוא להיוועד עם משה (ובאמצעותו עם ישראל כולם), ימצא אוהל מוכן להיוועדות זו ובו כיסא סמלי לישיבה, שולחן ערוך ונר דולק ו'סעודה' מוכנה". (הרב א. סמט, שם).
ובתמצית: המשכן המתואר בספר שמות מתואר כמקום היוועדות בין ה' לעם ישראל, בעודשהמשכן המתואר בספר ויקרא ודברים הינו משכן הקרבנות, בו מביאים קרבנות לה'.
מסתבר שהבחנה זו מציעה את הפתרון לשאלתנו. עד חטא העגל, היבט הקרבנות שבמשכן היה מינורי בלבד (הקרבת קרבן תמיד), ומהותו העיקרית היתה מקום התוועדות לעם ישראל. עצם קיומו של הבית והתוועדות שבו, הם-הם אשר היוו את המצע ל"ושכנתי בתוכם".
ואולם, בעקבות חטא העגל חל ריחוק, ואף כי ההתוועדות עם משה המשיכה באוהל מועד (ראו במדבר ז, פט), הרי שהמשכן איבד את מקומו, כשלעצמו, כמקום להשראת השכינה בעם ישראל, ולתוך החלל הזה נכנסו הקרבנות, באופן שהיבט הקרבנות של המשכן קיבל משקל דרמטי ביותר, והוא הפך לעיקרו של הבית. תעיד על כך ההתוועדות הראשונה של ה' עם משה לאחר הקמת המשכן, שהיא עוסקת בענין הקרבנות: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..." (תחילת ספר ויקרא), ותעיד על כך מרכזיותה של תורת הקרבנות, התופסת את עיקרו של חומר ויקרא, ומספר מקומות בספר במדבר.
ועדין יש לשאול מהי המשמעות של העברת המוקד אל הקרבנות: האם בעקבות כך חזון ה – "ושכנתי בתוכם" נזנח לגמרי? נשיב ונאמר - לא בהכרח. ניתן לומר שהחזון מתממש באמצעות הקרבת הקרבנות. דברים ברורים בענין זה כתב רש"י (ויקרא ט, כג): "לפי שכל שבעת ימי המילואים, שהעמידו משה למשכן ושימש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: 'משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו, ונדע שנתכפר לנו עוון העגל, לכך אמר להם: ... אהרון אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו". אם כך הם הדברים, הרי שהקרבנות פועלים בשני כיוונים, מלמטה למעלה (הקרבת הקרבן), ומלמעלה למטה (השראת שכינה), וחזון ה – "ושכנתי בתוכם" נותר עדין במשכן, גם אם בדרך שונה מהתכנון המקורי.
ניתן ללכת רחוק יותר ולומר שחזון ה – "ושכנתי בתוכם" הופקע מהמשכן לגמרי, ושוב אינו קיים בו כלל, והוא ממומש בדרך אחרת לגמרי: באמצעות קיום המצוות. כלומר, בעוד שטרם חטא העגל המשכן כשלעצמו היה גורם להשראת השכינה, הרי שלאחר החטא - מעשי העם הם אשר יביאו לשכינת ה' בו (בעם). יתכן ולכך מכוונת התורה בתחילת פרשת בחוקותי: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם...ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים".
עדכוני מכס ורגולציה
