איך שלא נראה את זה, מעמד הר סיני - שעליו אנחנו קוראים בפרשתנו פרשת יתרו - היה החמצה גדולה. מדוע החמצה? מכיוון שבני ישראל היו אמורים לשמוע את דברי הקב"ה באופן ישיר מהקב"ה, אבל ברגע האמת הם נרתעו. הם חששו. הם התרחקו. וביקשו ממשה לתווך בינם לבין ה': "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר עימנו א-לוהים פן נמות". במקום להתחבר אל המקור, הם נאחזו באיש ביניים.
וזאת החמצה. החמצה גדולה. החמצה שכאבה מאד למשה רבנו, שכעבור אי אילו שנים היא פורצת מגרונו של משה רבנו, כשנודע לו שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, וכשיהושע, משרתו של משה, חושש מהתפרצות נבואית, ואז מביע משה את משאלתו שלא התגשמה – "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' רוחו עליהם".
האם הקב"ה הסכים לבקשה של בני ישראל ממשה לשמש כגורם ביניים? האם קיבל אותה? התשובה היא - כן. "היטיבו אשר דיברו" אמר ה' למשה (בספר דברים). הקב"ה מקבל את זה. אך יחד עם ההסכמה מציין הקב"ה סוג של הסתייגות וספקנות מהכיוון הזה של הדיבור העקיף, ואומר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצוותי כל הימים". הלוואי.
אלא שלמען האמת, ההלוואי הזה לא החזיק מעמד יותר מכמה חודשים. כי זמן קצר לאחרי מעמד הר סיני, יוצר לו עם ישראל עגל מזהב, והוא אומר לו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. אבוי! עגל זהב הוא האלהים החדש! וכך, מאותו הר גבוה ומעמד נשגב צולל עם ישראל אל תהומות החטא. כישלון.
ואם הגענו עד כאן, אי אפשר להימלט מהשאלה הגדולה מדוע ה' מאפשר את כל הסיבוב הזה? מדוע מציב ה' לאדם אתגרים שספק אם יעמוד בהם? מדוע הוא מוכן לקבל מהאדם כיוונים ודרכים שהוא, אלהים, יודע שהם עלולים להוביל לשומקום?
והתשובה הבלתי נמנעת לדעתי היא שהבחירה, בסופן של דבר, היא בידי האדם. האדם הוא האדון לגורלו. הוא יכול להפתיע. לטובה או לרעה, והכל תלוי בו, באדם. ויש אתגרים שאפשר לצלוח אותם, ויש תהומות שנופלים אליהם, וכל הענין זה התנועה קדימה, והנסיון להצליח, גם אם נסוגים ונופלים.
זה שאני חושש שלא תצליח, אומר הקב"ה, אינו אומר שלא אתן לך סיכוי.
ואם שאלתם, אז לסיפור הזה יש סוף טוב. בעתיד, כך מודיע לנו ה' מפיו של הנביא יואל, "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ". ועד אז, ולשם כך, צריך לנסות.