שאלת העיתוי המדויק שבו ניתן הציווי על הקמת המשכן – דהיינו, מיד לאחר מתן תורה - העסיקה את המדרש ואת הפרשנים הקדמונים. לפי גישה מרכזית אחת, הציווי על הקמת המשכן היווה שלב נוסף ומתקדם בבניית הקשר שבין ה' לבין עם ישראל, אשר הגיע לאחר שעם ישראל קיבל עול תורה ומצווה. כך, למשל, מספר המדרש: "כיון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה למשה 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (סדר אליהו רבה פרק יז). הרמב"ן, שהולך אף הוא בגישה זו, לקח את הדברים צעד נוסף והסביר שהציווי על המשכן מהווה את מימושה של כריתת הברית בין ה' לבני ישראל, וכפועל יוצא מכריתת אותה ברית ראויים בני ישראל שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו בתוכם: "כאשר דבר ה' עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות... וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום... והנה הם קדושים, ראויים שיהיה בהם מקדשלהשרות שכינתו ביניהם" (פירוש הרמב"ן לתחילת פרשתנו).
בדברינו שלהלן נבקש להציע הסבר אחר, ואף מנוגד, להשתלשלות הדברים. נקודת המוצא נותרת בעינה: קיים רצף אירועים ברור מיציאת מצרים דרך מתן תורה וכריתת הברית ועד להקמת המשכן. קיים גם קשר סיבתי ברור בין האירועים המסביר מדוע השתלשלו האירועים כפי שהשתלשלו. אלא שבנקודה זו האחרונה נבקש להציע, כאמור, הסבר אחר.
שאיפתם של בני ישראל להקמת מקדש הובעה במפורש ביציאת מצרים - בשירה שהושרה על ים סוף: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבת פעלת ה', מקדש – ה' כוננו ידיך". בשירה זו בני ישראל עותרים לה' להביאם לארץ כנען ולבנות שם מקדש. כפי שעולה גם מלשון הפסוק וגם מדברי הפרשנים, מדובר במקדש פיזי וקונקרטי ולא כמטאפורה למרכז רוחני או להשראת שכינה בעם ישראל. ולא רק מאוויים להקמת מקדש הובעו באותה שירה, אלא גם כריתת הברית בין ה' לבין עם ישראל נרמזת בה – "עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית". בשירת הים משוקעת, אפוא, הבנתם של בני ישראל את הייעודים הצפויים להם.
אלא שהתוכנית הא-להית לא הציבה על הפרק בשלב הנוכחי את בנית המקדש הקונקרטי בארץ כנען. במרכזה של התוכנית הא-להית עמדה כריתת הברית בין ה' לבין עם ישראל, ושיאה היה אמור להיות מעמד רוחני אדיר בראש ההר שבו יקבלו בני ישראל את התורה ואת המצוות. מאותו מעמד נעדר דווקא היסוד הקונקרטי פיזי וכל תכליתו היתה לייצר במקום אקס טריטוריאלי (הר סיני) מעמד רוחני עוצמתי. אילו הדברים היו מתנהלים כפי שצריך, ביום השלישי היו עולים בני ישראל אל ההר ("במשוך היובל המה יעלו בהר") ומקבלים את התורה כולה. המקדש הראשון שאמור היה להבנות היה "מקדש" רוחני-נבואי בראש הר סיני, שבו היה נוטל חלק כל העם, תוך המחשה ברורה שיצירת הקשר שבין האדם לה' אינה תלוית מיקום קונקרטי.
התוכנית השתבשה. לא רק שהעם לא התקדם לכיוון ההר אלא שהעם נע אחורנית והתרחק ("וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"). ולא רק זאת – אלא שהעם ביקש להחליף את הקשר הישיר עם ה' בקשר עקיף, באמצעות מתווך – "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות".
הקב"ה קיבל את בקשת העם ושינה את התוכנית באופן שיצר פתרון ביניים בין האתגר הרוחני הנשגב שהציב ה' לעם, ושהעם – בבחירתו החופשית שניתנה לו – דחה, לבין החזון הקונקרטי ארצי שביקש העם מלכתחילה. פתרון ביניים זה היה נחוץ לצורך שיקומו של הקשר שנפגע בשל התרחקות העם. וכך נולד לו הציווי על הקמת המשכן: מצד אחד החזון הנשגב של עליית העם אל ה' נגנז (ושוב לא יעמוד על הפרק), ובמקום שהעם יעלה אל ה', ה' יורד אל העם – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מצד שני, העם אינו מקבל את המקדש הקונקרטי הקבוע, אלא מקבל משכן מיטלטל, המהווה גם סוג של פשרה טריטוריאלית: מקדש קונקרטי – כן. מקדש במקום קבוע – לא. [נציין בהערת אגב שגם לאחר הכניסה לארץ כנען נדרשו כמה מאות שנים עד שהורה ה' על בנית מקדש קבע].
הציווי על הקמת המשכן, היה, להבנתנו, מכשיר מרכזי בשיקום הקשר שבין העם לבין ה'. אילו היו הדברים מתנהלים כמתוכנן, ואילו העם היה נענה לאתגר הרוחני לעלות להר ה' ולקבל את הדברים ישירות מה' לא היה נבנה המשכן במדבר. יתכן והיו מתבצעים בהמשך אירועים נבואיים המוניים נוספים (ראו את קינותיו של משה המהדהדות להן לאחר זמן – "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' רוחו עליהם, או והיו ניתנים לעם" (במדבר יא, כט), וכן "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר" (דברים ה, ה)), ומכל מקום הקשר בין העם לבין ה' היה מתבסס על יסוד נבואי הישיר. משנכשלה התוכנית, לא היה מנוס אלא להנמיך את הציפיות, להעמיק את היסוד הקונקרטי מוחשי, ולרדת אל העם במקום להעלות את העם לה'.
עדכוני מכס ורגולציה
