בפרשתנו אנו קוראים על שני איסורים הקשורים לבגדי הכהן הגדול – האחד האיסור לפרק את החושן מעיל האפוד ("ולא יזח החשן מעל האפוד"), והשני, האיסור לקרוע את פי מעיל הכהן הגדול ("כפי תחרא יהיה לו לא יקרע"). שני האיסורים נמנו כמצוות לא תעשה על ידי הרמב"ם (ל"ת פ"ז, ל"ת פ"ח).
אלא שבדונו באיסורים אלו בספר משנה תורה (הלכות כלי המקדש, פרק י'), מוסיף הרמב"ם אלמנט נוסף הקשור לאיסורים אלו. לגבי החושן כתב הרמב"ם כי "וכל המזיח חושן מעל האפוד, ומפרק חיבורן דרך קלקול—לוקה", ולגבי המעיל כתב : והקורע פי המעיל - לוקה, שנאמר "לא ייקרע", והוא הדין לכל בגדי כהונה, שהקורע אותם דרך השחתה לוקה". וכבר שאלו האחרונים מהיכן הוסיף הרמב"ם את מרכיב הקלקול או ההשחתה לתוך האיסור שרק עליו לוקים, שהרי בסוגיה במסכת יומא (עב, א) הדברים אינם מופיעים כלל, ונתנו בזה מספר הסברים.
מעבר למקורו של הרמב"ם, חשוב לא פחות להבין מדוע האיסור והמלקות חלים דווקא על דרך השחתה וקלקול ולא על סתם הזחה / קריעה?
יתכן וזהו ענין הדברים: מצד אחד, קיימת חשיבות רבה לצורה החיצונית של בגדי הכהן, שיש בהם כדי לרומם את כבודו של בית המקדש: "כדי לכבד את הבית גם הוגדל כבוד המשרתים בו, הובדלו הכהנים והלויים, ונקבע לכהנים הלבוש המפואר, הנאה והיפה ביותר, בגדי קֹדש לְכָבוֹד ולתפארת... והכוונה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול"... כן אין לפגום את תבנית האֵפוֹד והחֹשֶן אפילו בהסטת אחד מהם מהשני" (מורה נבוכים, ג, מה).
מצד שני, אין להסתפק רק בצד הטכני-חיצוני, שהינו בסופו של דבר אמצעי, ויש לחתור אל המעורבות הפנימית של האדם ("הכול נועד לעורר יראת המקדש המביאה לידי יראת ה' (מורה נבוכים,שם)). בהתאם לכך לא כל פגם טכני פוגע בבגד, אלא כאשר מלווה לו יסוד פנימי של קלקול או השחתה.