בפרשתנו אנו קוראים על דבריו של ה' למשה ואל אהרון: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמור: החודש הזה לכם ראש חודשים: ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
מצוות קידוש החודשים נמנית כמצוות עשה: "הציווי שציונו יתעלה בחשבון חודשים ושנים, וזו היא מצוות קדש החודש, והוא אמרו יתעלה: "החדש הזה לכם ראש חדשים" (ספר המצוות עשה קנ"ג);ובלשון אחרת:"לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחילת כל חודש וחודש מחודשי השנה" (משנה תורה, תחילת הלכות קידוש החודש). המצוה כוללת את חישוב החודשים ואת עיבור השנים, ובמלים אחרות – את קביעת לוח השנה.
מחלוקות רבות נפלו בשאלות כיצד קובעים את החודשים – האם רק על פי הראיה (ראיית הלבנה) או גם על פי החשבון, ועל מי מוטלת חובת הקביעה.
הרמב"ם פסק כי קביעת הלוח נעשית בשני אופנים שונים: כאשר קיים בית דין גדול בארץ ישראל – קובע בית הדין את הלוח על פי הראייה. וכאשר אין בית דין גדול – קובעים את הלוח על פי החשבון (כפי שאנחנו עושים כיום), ואותו חשבון מבוסס ומכוון לקביעה המקורית של ארץ ישראל ("זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חודש יום פלוני, ויום טוב ביום פלוני - לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חודשים בחוצה לארץ; ואין אנו סומכין, אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. וזה שאנו מחשבין, לגלות הדבר בלבד: כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין, אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל איזה יום הוא", הלכות קידוש החודש, סוף פרק ה').
לשיטתו של הרמב"ם מדובר בהלכה למשה מסיני, ובכל מקרה, החובה מוטלת על הציבור ולא על היחידים. עמדתו זאת של הרמב"ם מכוונת היטב גם כנגד דעת הקראים שסברה כי בכל מקרה ובכל מצב, גם בהעדר קיומו של בית דין גדול, יש לקבוע את לוח השנה אך ורק על פי הראיה, כלשון התורה שבכתב.
אלא שקיימות דעות אחרות, רבניות, המציגות עמדות שונות: רס"ג סובר כי קביעת השנה נעשתה תמיד על פי החשבון ולא על פי הראיה, וקידוש החודשים על פי הראיה נעשה רק בזמנים מסויימים וזאת כדי להוכיח את אמיתות החשבון. הרמב"ן סובר כי קידוש החודש נעשה לא רק על ידי בית הדין הגדול, אלא גם על ידי בית דין רגיל של שלשה. דעות אחרות (סמ"ג, סמ"ק) סוברות כי בצד החיוב המוטל על הציבור, קיימת גם חובה המוטלת על היחידים ללמוד ולהכיר את החישוב.
ייחודיותה של שיטת הרמב"ם היא במסירת ההכרעה לבית הדין הגדול ולבני ארץ ישראל. הסיבה לכך היא שבית הדין הגדול משקף את ההסכמה של כל עם ישראל (מכאן גם תוקפו המחייב של התלמוד – ראו בהקדמה למשנה תורה). לפיכך, משפסק בית הדין הגדול, ונפוצו עם ישראל בגלויות – יסוד ההסכמה הכללית נפסק, ובמצב זה, כל מה שנותר הוא לקבוע את הלוח על פי החשבון, המסתמך על החשבון שנעשה בארץ ישראל, בתקופת ההסכמה.
עדכוני מכס ורגולציה
