בעוד שבעשרת הדברות המובאות בפרשתנו נאמר "זכור את השבת לקדשו", הרי שבעשרת הדברות של ספר דברים (שעליהם אומר משה רבנו "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר") נאמר "שמור את יום השבת לקדשו"; ובעוד שבטעמה של מצות השבת נאמר בפרשתנו "כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ... וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", הרי שבטעמה של מצות השבת בספר דברים הובאו דברים אחרים – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם... על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת".
והשאלות מכבידות מאד: מה באמת נאמר בהר סיני - האם רק זכור או רק שמור או שניהם? ומדוע היה צורך בכפילות הזאת של זכור ושמור, תהא התשובה לשאלה הקודמת אשר תהא? ומהיכן הגיע ה-"שמור"? ומה נכתב על הלוחות - זכור או שמור?
התשובה המוכרת לנו מתפילת "לכה דודי" הינה "זכור ושמור - שניהם נאמרו בדיבור אחד" ומקורה הוא במכילתא, אשר מוסיפה ומסבירה: "מה תלמוד לומר? שאי אפשר לאדם לומר כן, שנאמר אחת דבר אלהים, שתים זו שמענו". אם ניקח את הדברים במובנם הצר, כפי שאנו מבינים אותם ושרים אותם ב - "לכה דודי", הרי שלשיטה זאת גם את הציווי "זכור" וגם את הציווי "שמור" שמעו בני ישראל בהר סיני מאת ה', אף כי היה זה דבור אחד של הקב"ה. וגם אם הדבר נתפס כבלתי הגיוני בשכל האנושי, הרי שמאת ה' לא ייפלא דבר, וכפי שאמר הנביא "אחת דיבר א-להים, שתים זו שמעתי".
בהמשך לאותו דיון טכני נחלק הרדב"ז (שו"ת, חלק ג', תקמ"ט) על הרמב"ן, וסבר כי בלוחות הראשונים היה רשום זכור בלבד, ובלוחות השניים – גם זכור וגם שמור (בשונה מהרמב"ן שטען שעל הלוחות, הראשונים וגם השניים, נכתב "זכור" בלבד).
אלא שהמעיין במלוא דברי המכילתא, שהובאו ברש"י על אתר, מבין שהדיון שם הינו רחוק מלהיות בעל אופי טכני [דהיינו – עיסוק בשאלה מה בדיוק נאמר בסיני], אלא דווקא נסיון לגשר על פער רעיוני עצום שקיים בין זכור לבין שמור. עוד לפני שנסביר מהו אותו פער רעיוני נציין כי על עצם קיומו של פער זה לומדים מהבאתם של שלשה פערים נוספים שבהם דנה המכילתא בסמוך לדיון בזכור ושמור. וכך שואלת המכילתא: מצד אחד נאמר על השבת "מחלליה מות יומת" ומצד שני נצטוו בני ישראל לחלל את השבת במקדש ולהקריב "ביום השבת שני כבשים"; מצד אחד צוותה התורה "ערות אחיך לא תגלה" ומצד שני הורתה על מצוות יבום; מצד אחד אסרה התורה על לבישת שעטנז, ומצד שני התירה שעטנז בציצית. כיצד הדבר אפשרי?
ההסבר, אולי היחיד, לפערים אלו הוא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", דהיינו, שהקב"ה שקבע איסורים שונים, הורה גם על מקרים שבהם לא יחולו אותם איסורים. וזו היא המשמעות העמוקה יותר של "זכור ושמור בדבור אחד", שאינה במובן הטכני, אלא שבצד הציווי על מצוות השבת, קם גם החריג של חילול שבת במקרים מסויימים, לצורך פיקוח נפש. יתכן והיבט ה"זכור" הינו הציווי הרך יותר שיש בו חריגים, ויתכן, על פי דברי הרקנאטי – שדווקא היבט ה"שמור" הינו הרך מבין השניים, ויש לקרוא את הציווי כך: "שמור את יום השבת מלקדשו (כי יש מצבים של פיקוח נפש, שבהם אין לקדשו אלא יש דווקא לחללו)".
בשורה התחתונה: נראה שהמכילתא לא באה לומר שבמעמד הר סיני נאמרו גם זכור וגם שמור, וכפועל יוצא מכך, אין בסיס להבנתנו הפשוטה כאילו נאמרו והוקראו בהר סיני גם זכור וגם שמור. אלא שאם כך הם הדברים, תחזור השאלה למקומה: מהיכן הגיע ה – "שמור"?
הפשטנים התמודדו עם שאלה זו בצורה ישירה ומאד פשוטה: עשרת הדברים של ספר דברים הם דבריו של משה רבנו, לא דברי ה' (אבן עזרא לשמות כ, א), ומשה רבנו הוא זה ששינה מלשון "זכור" ללשון "שמור". מדוע בחר משה רבנו לבאר כך? שכן עשרת הדברות של ספר דברים נאמרו בשנת הארבעים, לאוזני אלו שכבר שמרו שבתות הרבה במהלך המסע בהר סיני. ולאלו שהענין אינו חדש להם אין צורך לפנות בלשון של זכירה אלא בלשון ציוויית רגילה של שמירה (ראו חזקוני לפרשת ואתחנן). כפועל יוצא מכך גם ההנמקה עוברת שינוי: מזכירת מעשה בראשית, שכבר מוכרת היטב לשומעים, מבקש משה רבנו לתת לשבת גם את המימד הסוציאלי שלה בדמות מנוחת העבד והאמה, זכר ליציאת מצרים.
אם ננסה לתאר את הדברים באופן כוללני יותר, נאמר שספר דברים מהווה שכבת ביאור חדשה, מפי משה רבנו ("הואיל משה באר את התורה הזאת"), והיא מתווספת על גבי שכבת הבסיס של ארבעת החומשים שקדמו לו. מצד שני, ללא שכבת הבסיס לא ניתן היה לספק את הביאור. אלא שבכך לא נשלמו הדברים. שכן לאחר שמשה השלים את ביאורו, הסכים הקב"ה עם ביאור זה וכלל אותו הביאור במסגרת חמשת חומשי תורה, ונתן לו תוקף א-להי מחייב. בכך נקלט ספר דברים אל ארבעת קודמיו וביחד מהווים כולם את התורה.
דברים אלו נסמכים על דברי האברבנאל, בפתיחת ספר דברים, שהבחין היטב בין אמירת הביאור מפי משה רבנו, לבין כתיבתו וכלילתו באגד הכולל של חמשת חומשי תורה שהינה מעשה א-להי: "שמשה רבינו עליו השלום אמר הדברים האלה וביאר המצות שנזכרו פה לישראל, לצורך פרידתו, ורצה הקב"ה, אחרי שהשלים לאמרם לישראל, שייכתב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרו משה, ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה. הנה אם כן, שאמירת הדברים האלה לישראל היו ממשה רבינו עליו השלום, לא היתה כתיבתם בספר התורה ממנו. כי הנה לא כתב הוא עליו השלום אותם הדברים מעצמו, כי איך יכתוב דבר מעצמו בתורת האלהים. אבל כתיבת זה כולו היה מפי הגבורה ככל דברי התורה, כי הסכים הקב"ה על ידו וישרו בעיניו דברי הציר הנאמן.
עדכוני מכס ורגולציה
