גיל נדל משרד עורכי דין

 

תצוה - סוף עידן התמימות - תשע"ב)

עוד בנושא
פקודי - שיעור בשקיפות פיננסית – המרצה: משה רבנו (תשפ"ב)
כי תשא -סיפורה של המתנה דרמטית (תשפ"ב)
ויקהל - מה משה רבנו ממליץ לעשות במצב של חוסר וודאות? (תשפ"ב)
תרומה - האם השלם גדול מסך כל חלקיו? [תשפ"ב]
עוד בנושא
יתרו - זה שאני חושש שלא תצליח - אינו אומר שלא אתן לך סיכוי (תשפ"ב)
בשלח - מדוע אני מכין את דברי התורה לפרשת השבוע? (תשפ"ב)
בא - מופע יחיד (תשפ"ב)
וארא - נסיון יפה שלא הצליח (תשפ"ב)
תצוה - תורת הקרבנות שמעולם לא התממשה (תש"ף)
הרצוי, המצוי וההתפכחות (תשע"ח)
שמות - שמעון ולוי יוכיחו (תשע"ח)
יתרו – זכור ושמור בדיבור אחד? (תשע"ו)
בא – לחצן המצוקה של משה רבנו (תשע"ו)
משפטים - מעמד הר סיני וברית האגנות: חזון, כישלון ודרך חדשה (תשע"ה)
ויקהל פקודי - להעלות מחדש את הרכבת על הפסים (תשע"ה)
בשלח - "וכי ידיו של משה עושות מלחמה?" (תשע"ד)
ויקהל פקודי - הימור מחושב (תשע"ג)
כי תשא - שניה לפני חטא העגל (תשע"ג)
תצוה - אין משחקים באש! על הפקת לקחים בהקמת המשכן (תשע"ג)
תרומה - תוכנית השיקום (תשע"ג)
משפטים - הברית שהחליפה את מעמד הר סיני (תשע"ג)
יתרו - הדרמה החבויה של מעמד הר סיני (תשע"ג)
בשלח - אירוע מכונן במרה (תשע"ג)
בא - גאולת שלוש המכות (תשע"ג)
וארא - למי שמע פרעה? (תשע"ג)
שמות - משה, אהרון והמטה – גלגולו של מודל הנהגה בלתי אידיאלי (תשע"ג)
ויקהל פקודי - המשכן המפוכח (תשע"ב)
כי תישא - חטא העגל והברית החדשה (תשע"ב)
תרומה- "ושכנתי בתוכם" – על גניזתו של החזון האינטימי (תשע"ב)
משפטים - מה היה קורה אילו? ( תשע"ב)
יתרו - "אני חותנך יתרו בא אליך" – לשם מה? (תשע"ב)
בשלח - "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (תשע"ב)
בא - מי הבין את שפת הכוח? (תשע"ב)
וארא - מדוע פרעה הסכים לפגוש בשנית את משה ואהרון? (תשע"ב)
שמות- ניצחון פירוס של פרעה (תשע"ב)
פקודי - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – הפתרון (תשע"א)
ויקהל - מדוע הציווי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" נעלם מפרשת ויקהל? (תשע"א)
כי תישא - המשכן האלטרנטיבי של משה (תשע"א)
תצוה - המשכן והמדבר – על יצירת אידאליזציה לאירוע דיעבדי (תשע"א)
תרומה - "ושכנתי בתוכם" - אידאל שנזנח?(תשע"א)
משפטים - ה"נעשה ונשמע" העדכני (תשע"א)
יתרו - התפרצות לדלת פתוחה (תשע"א)
בשלח - מלחמת עמלק כאנטי-תזה ליציאת מצרים (תשע"א)
בא - יוזמות עצמאיות בהנהגת משה (תשע"א)
וארא - משבר ההנהגה של פרשת וארא (תשע"א)
שמות - מדוע הושם משה בתיבה על שפת היאור? (תשע"א)
ויקהל פקודי - המצוות בפרשה: מזבח הקטורת (תש"ע)
כי תשא - המצוות בפרשה: איסור בשר בחלב – על היחס בין לשונו של הכתוב לבין התורה שבעל פה(תש"ע)
תצוה- המצוות בפרשה: עשיית הבגדים או לבישת הבגדים? (תש"ע)
תרומה - המצוות בפרשה: האם השולחן הוא חלק מהבית? (תש"ע)
משפטים - המצוות בפרשה: שאר כסות ועונה - חיוב ממוני ואיסור צער (תש"ע)
יתרו - המצוות בפרשה: קידוש (תש"ע)
בשלח - המצוות בפרשה: "מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה'?" (תש"ע)
בא - המצוות בפרשה: "קרבן פסח ועריפת פטר חמור – טעמי המצוות כשיקול במנין המצוות" (תש"ע)
וארא -"אזהרה לדיין שיסבול את הציבור כאשר ישא האומן את היונק" (תש"ע)
שמות -המצוות בפרשה: "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (תש"ע)
ויקהל פקודי - המצוות בפרשה: כיוונים בעבודת ה' במקדש (התשס"ט)
כי תשא - המצוות בפרשה: קידוש ידיים ורגליים (התשס"ט)
תצוה - המצוות בפרשה: "והוא הדין לכל בגדי כהונה, שהקורע אותם דרך השחתה לוקה" (התשס"ט)
תרומה - המצוות בפרשה: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (התשס"ט)
משפטים - המצוות בפרשה: עונשי הגנב (התשס"ט)
יתרו - המצוות בפרשה: איסור עשיית מלאכה בשבת ושביתה בשבת (התשס"ט)
בשלח - המצוות בפרשה: איסור יציאה מחוץ לתחום - אמצעי או מטרה? (התשס"ט)
בא - המצוות בפרשה: קביעת לוח השנה (התשס"ט)
וארא - המצוות בפרשה: "ויחזק ה' את לב פרעה" – על תשובה של בני נוח (התשס"ט)
שמות - המצוות בפרשה: למה תכה רעך? (התשס"ט)
פרשת שקלים - המצוות בפרשה: מחצית השקל - המס שלך ובשבילך (התשס"ח)
פרשת ויקהל - המצוות בפרשה: איסור ענישה בשבת (התשס"ח)
פרשת כי תשא - המצוות בפרשה: שמן המשחה – איסור עשייה ואיסור שימוש (התשס"ח)
פרשת תצווה - המצוות בפרשה: למה נועדו הבגדים (התשס"ח)
פרשת תרומה - המצוות בפרשה: האם הכלים הם חלק מהבית? על מצות בנין בית המקדש (התשס"ח)
פרשת משפטים - המצוות בפרשה: על מצוות שאין חובה לתור אחריהן ולקיימן (התשס"ח)
פרשת יתרו - המצוות בפרשה: כיצד ניתן לצוות להאמין בה'? (התשס"ח)
פרשת בשלח - המצוות בפרשה: אסור יציאה מחוץ לתחום בשבת – מן התורה או מדרבנן? (התשס"ח)
פרשת בא - המצוות בפרשה: עריפת פטר חמור - מצווה שהיא תמריץ שלילי (התשס"ח)
עוד בנושא

 

לאחר סקירת ציוויי בגדי הכהונה מביאה פרשתנו ענין נוסף - פרשיית התמידים: "וזה אשר תעשה על המזבח: כבשים בני שנה שניים ליום תמיד. את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים.. עולת תמיד לדורותיכם, פתח אוהל מועד לפני ה', אשר איוועד לכם שמה לדבר אליך שם". פרשייה זאת נמלטת מאור הזרקורים של קוראי הפרשה הן בשל הצל הגדול שמטילים ההוד וההדר על בגדי הכהונה על יתר ענייני הפרשה, והן לאור העובדה שפרשיית התמידים נשנית בלשון כמעט זהה מאוחר יותר, בפרשת פנחס, בקונטקסט מלא של כלל קרבנות התמידים והמוספים, באופן שהקורא מייד משייך אותה למקומה הטבעי יותר, לכאורה, שם - בפרשת פנחס, ולא אצלנו.

ואכן, כולכם תדעו לומר, ובצדק גמור, שענייני הקרבנות נידונים בתורה באופן שיטתי ומסודר בספר ויקרא ובפרשת פנחס שבספר במדבר. מתוארים שם בפרוטרוט קרבן העולה, החטאת השלמים והאשם, וקרבנות התמיד היומיומיים והמוספים שהוקרבו במועדים מיוחדים (שבת, ר"ח, מועדים). מדובר, ללא צל של ספק, בדיון מסודר, מובנה ושיטתי, ובמובן הזה, פרשיית התמידים של פרשתנו "מקלקלת" את הדיון המסודר.

כפי שמיד נראה, הדיון המסודר והמאוחר יותר של ענייני הקרבנות נוצר כפועל יוצא של התפתחות אירועים טרגית ביותר העומדת במרכזן של פרשיות החלק של השני של ספר שמות. באופן חד יותר - פרשיית קרבן התמיד שבפרשתנו אינה עניין שפרץ קדימה ושהקדים את זמנו הנכון ואת הדיון המסודר, אלא להיפך: פרשיית התמיד של פרשתנו מובאת במקומה הנכון והמקורי, וכל הדיון המסודר של ספר ויקרא וספר במדבר הוא התפתחות מאוחרת, שנעשתה כתגובה לאירועים שאירעו בינתיים.

הבה נביט אחורה ונעיין במקומות שנזכרים בהם הקרבנות עוד לפני פרשתנו: הבל הביא מבכורות צאנו, נוח העלה עולות לאחר צאתו מהתיבה, יעקב  זבח זבחים לה', ונערי בני ישראל הקריבו עולות ושלמים לה' בעת כריתת הברית עם ה' בהר סיני. הציווי הכללי לעם ישראל בענין זה היה: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך" (שמות כ, כ), ומדובר בהקרבות של עולות או שלמים, בוורסיה כזאת או אחרת. אין פלא, שכאשר מוקם בית מיוחד לה', מעבר למזבחות המקומיים, וגם בו יועלו עולות. צילום תמונת המצב של פרשתנו היא, אם כן, שהאדם מקריב קרבנות לה', וקרבנות אלו הם עולות ושלמים.

תיאורה של תמונה זו יהיה חסר אם לא נציין את מה שאין בתמונה זו: אין בה קרבנות אחרים מעבר לעולה ושלמים אין בה קרבן חטאת,  ואין בה קרבן אשם, ובכלל, אין בה מושג של קרבן ככפרה על חטא. הכפרה היחידה הנלווית למושג של קרבן, בתמונת מצב זו, היא הכפרה על מזבח הקטורת (!).

האירוע ששינה את תמונת המצב הזו (ושכבר כינינו אותה בעבר – תמונת המצב האידיאלית) הוא כמובן חטא העגל. ארוע זה, שרבות עסקו בו בענין משמעות העבודה לעגל, כלל בבסיסו גם  את הבאתם של הקרבנות המוכרים לנו - עולות ושלמים: "וישכימו ממחרת, ויעלו עולות ויגישו שלמים" (לב, ו). ברור שבהקשר של יצירת העגל, היוותה הקרבת קרבנות אלו שימוש לרעה במוסד הקרבן.

השימוש לרעה במוסד הקרבן הקרין לא רק על אותו אירוע עצמו ותוצאותיו, אלא גם על אופיו העתידי של מוסד זה. בעקבות אותו שימוש לרעה בוצעה רוויזיה במוסד הקרבן: ראשית, ההקרבה החופשית של הקרבנות  - נאסרה, וכעת שלט בהקרבת הקרבנות משטר חירום מיוחד שחייב להקריב קרבנות באוהל מועד דווקא: "איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם, אשר יעלה עולה או זבח, ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' -  ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז, ט). שנית, בעקבות חטא העגל התברר שהפרת הברית עם ה' אינה רק דבר היפותטי אלא דבר מסתבר ואפשרי, ובלא אפשרות של כפרה על החטא לא תוכל להיות תקומה ליחסים שבין ה' לבין העם ("ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם"). בהתאם לכך שולב הכפרה במוסד הקרבן, ואנו מוצאים לאחר מכן קרבנות שנועדים לכפר על חטא, של הציבור ושל היחיד.

קרבנות התמיד של פרשתנו מייצגים, על כן, את תקופת השיא והתמימות של מוסד הקרבן - קרבן השייך לעולם אידיאלי של ברית עם ה', של שכינת ה' בעם ושל הודיה וקירבה לה'. חטא העגל העכיר את התמונה והביא קולות חדשים ואחרים לברית זו, עד כדי פירוקה ובנייתה המחודשת. ההרחבה שעבר מוסד הקרבן וראייתו כמכשיר מכפר משקפת את ההתפכחות הכואבת ביחסי ה' ועם ישראל.