עמדתו של יעקב אבינו ערב פטירתו ביחס לבניו - מתעתעת. מצד אחד, הוא מכנס את כל בניו לפני מותו ומבקש למסור להם "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". כל בניו כתבנו, שכן אין הוא בוחר אחדים מהם ומדיר את השאר, בשונה ובמובחן מאברהם (שגירש את ישמעאל) ומיצחק (שנתן, במודע, את ברכת ה' ליעקב), אלא מעביר את דבריו לכלל הבנים. ולא רק זאת, אלא שגם את בניו של יוסף, מנשה ואפרים, הוא דואג לצרף לתוך המשפחה ומקפיץ אותם דור אחד למעלה - „כראובן ושמעון יהיו לי", ככל הנראה, להבנתנו, על מנת שלא ייטמעו בחברה המצרית שבה גדלו.
ובכל זאת, תיאור הרמוני ויפה זה, הינו חלקי ביותר ואינו מספק, שהרי באותו קיבוץ של בניו, זוכים שלושת בניו הגדולים – ראובן, שמעון ולוי – ל"מקלחת" קרה ביותר, שמספקת להם נקודת מוצא קטסטרופלית להבנתם את אשר יקרא אותם באחרית הימים, כדברי המבוא של יעקב לאותו כינוס. ואם אצל ראובן הדברים נסובים סביב, אולי, אירוע נקודתי - "יתר שאת ויתר עז, פחת כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך, אז חיללת יצועי עלה" – ואין להם משמעות עתידית, הרי שאצל שמעון ולוי הדברים נאמרים על השולחן, והעתיד נראה עגום ביותר: ”ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".
לא בכדי עמד המדרש על פתיחת הברכה לבן הרביעי – יהודה – "יהודה אתה יודוך אחיך" אשר נועדה למנוע את רתיעתו של יהודה לשמוע את דברי אביו, מחשש כי האמירות של יעקב אודות עתידו תהיה קשות כשל אחיו.
השאלה שמעניינת אותנו בדבר התורה הזה אינה מה היתה דרכו החינוכית של יעקב אבינו במעמד זה, שהינה שאלה משמעותית ביותר כשלעצמה, ביחוד לנוכח הצורמניות של מעמד הכינוס כפי שתיארנו זה עתה, אלא לאן לקחו את הדברים הבנים שלא התברכו באותו מעמד. מסתבר שהתשובה ניתנת באופן ברור מאד בהמשך חמשת חומשי התורה.
מפתיחתה של פרשת שמות, המציגה את מנין הבאים למצרים, ניתן ללמוד כי באופן פורמלי לא חל שינוי במעמדו של בן כזה או אחר באותו הכינוס. תיאור צאצאי יעקב המגיעים למצרים נעשה על פי סדר הבנים הרגיל והמקובל.
בהמשך הדברים, בתחילת פרשתנו, מופיע תיאור נוסף של משפחות בני ישראל, אלא שהוא מסתפק בהצגת שלשה שבטים - ראובן (המכונה שם -בכור ישראל), שמעון, ולוי, תוך דגש ניכר על שבט לוי, עד משה ואהרון. הואיל ואותו תיאור משפחתי אינו ממשיך מעבר לשבט לוי יש להניח כי הסיבה בהבאת אותה גינאולוגיה נועדה לתת את הרקע המתאים להופעתם על המפה של משה ואהרון, אלו שינהיגו את עם ישראל בעשרות השנים הבאות.
וזהו כמובן המפנה הגדול, שהרי מיעוד של "ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" – הפך שבט לוי למרכזי ביותר בהנהגת עם ישראל, בהנהגתם של משה ואהרון, במינוי הכהנים והלוויים לעבודת בית המקדש, ובברכה הברורה "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". יתכן והופעתו של אותו פנומן – משה רבנו – שעליו אנו קוראים בפרשתנו היא זו אשר סחפה את כל משפחתו ושינתה את יעודה ועתידה, עד כדי היענותם לקריאתו של משה רבנו במסגרת חטא העגל – מי לה' אלי, ויתכן שהדברים אירעו קודם לכן, עוד בבית קהת, שם גדל עמרם ("עמרם גדול הדור היה" כדברי המדרש). מכל מקום, ברור שאותו "ארור" שנאמר בשבט לוי, לא התקיים בסופו של דבר.
ובכיוון הנגדי, שבט שמעון, שבו התקיימה בפועל ממש אחרית הימים המרה בדבר "אפיצם בישראל”. זהו השבט שממנו קם זמרי בן סלוא שעשה אותו המעשה עם המדיינית בקובה (דהיינו באוהל מועד, כפי שהסברנו בעבר), זהו השבט שהתמעט בכ - 37000 נפש במהלך ארבעים השנה במדבר, כנראה לאור השתתפותו המסיבית בחטא בעל פעור, ואולי בשל כך הוא גם נפקד מברכתו של משה רבנו בפרשת וזאת הברכה. נחלתו של שבט שמעון נבלעה כולה בשבט יהודה, וכללה ערים ומובלעות קטנות, וברשימת אנשי המלחמה שבאים להמליך את דוד על כל הארץ הסתכמה תרומתו של שבט משעון בכשני אחוזים בלבד.
אירוע מדוייק ביותר ניתן לפנינו - "ברכה" אחת משותפת לשני אחים, אך שתי תוצאות מנוגדת זו לזו באופן קיצוני ביותר.
ומה למדים מזה? שאין לעשות עיקר מקללות או נבואות רעות, וכי הכל ניתן לתיקון, והכל תלוי במעשי האדם ובחירתו, וכבר לימדנו הרמב"ם (יסודי התורה י, ח) בענין זה:"דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית שנת רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו - אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרין הנה דבר דיברת ולא בא, שהקדוש ברוך הוא 'ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה', ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינווה, או שתלה להם כחזקיה”.
ושמעון ולוי יוכיחו.
עדכוני מכס ורגולציה
