תרומה - המצוות בפרשה: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (התשס"ט)

בפרשתנו אנו קוראים את האיסור על הסרת הבדים מהארון: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (כה, טו), ואיסור זה נמנה ע"י הרמב"ם כמצות לא תעשה (פ"ו), בעקבות דברי הגמרא במסכת יומא.
 
השאלה המתבקשת בענין זה הינה מדוע חל האיסור  דווקא על הוצאת בדי הארון ולא על בדי השולחן או על בדי המזבח, שהרי גם להם היו בדים.
 
בעל ספר החינוך הציע שני טעמים לאיסור הוצאת בדי הארון. האחד: "לפי שהארון משכן התורה והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכלתינו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן". הטעם השני הוא: "שכל כלי המקדש צורתן מחוייבת לרמוז ענינים גדולים עליונים, כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן, ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה".
 
אלא שהקשו על שני הטעמים – אם כוונת האיסור הוא למנוע מהארון ליפול במקרה של מסע פתאומי, מדוע היה צורך בבדים בבית המקדש, שבו אין הארון נישא כלל ממקומו לעולם. ועוד: מדוע לא ציותה התורה ענין זה גם על השולחן והמזבחות, שהרי לא יהא זה מכובד גם להם אם יפלו. ובאשר לטעם השני - אם הבדים חלק מצורת הכלים, הרי שאיסור הוצאת הבדים היה צריך לחול גם על השולחן ועל המזבח.
ראה במאמרו של יהושע בן מאיר: http://www.geocities.com/shvutisrael/benmeir/betabot.htm
 
המשך חכמה הסביר כי הפתרון נמצא בשאלה. למעשה, על פי הגמרא במסכת סוטה, כלל לא היה צורך בבדי הארון, שכן הארון נשא את נושאיו.  הציווי על הותרת הבדים בארון בעת היותו במקדש, כאשר כלל אין צורך בהם, בא ללמד כי מלכתחילה לא היה צורך בהם, שכן הארון היה נושא את נושאיו. זאת, בדומה לכך שהמנורה האירה גם ביום, למרות שלא היה צורך באור המנורה לצורך הארת המקדש.
ראו במאמרו של כרמיאל כהן:  http://maori.yerushalmi.co.il/Front/Newsnet/reports.asp?reportId=220447
 
ואולי ניתן להסביר הסבר נוסף. לכל כלי המקדש האחרים היתה פונקציה פיזית ברורה: המנורה שימשה להדלקת הנרות, על השולחן ערכו את הלחם, ובמזבח הקריבו קרבנות. בארון לא היה שימוש פיזי יום יומי, וחשיבותו היתה דווקא בהיותו מקום היוועדות של ה' עם משה: הושמה בו העדות וה' נועד עם משה מעל הכפורת אשר על הארון. במצב דברים זה, שבו אין שימוש פיזי בארון, יש מקום לדרוש הקפדה על שמירת צורתו של הארון והותרתו במצבו המושלם, על מנת לבטא את כבודו באופן הנעלה ביותר. לכן לא הותר כל שינוי ביחס לארון.
 
דומה שלכך כיוון הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מה), שכתב: "באשר להיות הארון נישׂא על כתף ולא על עגלות - דרך כבוד שבזאת ברורה, שלא תיפגם תבניתו, ואפילו בהוצאת הבַּדִּים מן הטַּבָּעוֹת".