הציווי שנזכר בפרשתנו - "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" משמש מקור למצות לא תעשה של איסור ענישה בשבת. בתלמודים ובמדרשי ההלכה נקבע כי הפסוק אינו דן באיסור על כל אדם ואדם להבעיר אש בשבת, אלא באיסור על בית הדין לבצע את עונש השריפה השבת, ולא רק עונש שריפה, אלא גם מיתות בית דין אחרות.
נחלקו הראשונים בשאלה מהו היקף האיסור המדוייק החל על בית הדין: הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שכ"ב) הגדיר את האיסור באופן הבא: "האזהרה שהוזהרנו מלבצע את העונשים על החוטאים ולהוציא לפועל פסקי הדין בשבת", וחזר וביאר במשנה תורה (שבת כד, ז): "אין עונשין בשבת; אע"פ שהעונש מצוות עשה, אינה דוחה שבת.... זו אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר עונשין". מלשונו של הרמב"ם נראה שגם ביצוע עונש שאין בו חילול שבת (למשל – עונש מלקות שאין בו חבורה) – עדין אסור, מן הטעם שמדובר באיסור כללי וגורף שאין מוציאים לפועל עונשים בשבת.
טעם לאיסור גורף זה נתן בעל ספר החינוך: "שרצה ה' לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחייבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעודה יעשה משפט. כן הדבר הזה שה' צונו לקדש ולכבד יום השבת לטובתנו ולזכותנו".
ואולם, ראשונים אחרים סבורים שהאיסור הוא בשל חילול השבת הכרוך בביצוע העונש, ועל כן האיסור חל רק על ביצוע מיתות בית דין, שמגולם בהן חילול שבת, אולם ענישה שאין עמה חילול שבת – מותרת: למשל, מלקות שאין בהן חבורה, או חבישה במחבוש. ואכן, הגאונים נחלקו בשאלה האם ניתן לכלוא בשבת אדם שעבר עבירה והתחבא, וגילו אותו בשבת, ויש חשש שאם לא יכלאו אותו בשבת הוא יברח ויסתתר בין הגויים ושוב לא ניתן יהיה להעניש אותו. יש מן הגאונים שסברו שיכלאו אותו בשבת, ויש מן הגאונים שסברו שאין דנים בשבת "ואם ברח – אין עלינו כלום".
עדכוני מכס ורגולציה
