בפרשתנו מודיע ה' למשה כיצד יצאו בני ישראל מארץ מצרים: "ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים, ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל" (ז, ג-ד).
אלא שהודעה זו טעונה בירור נרחב: ראשית, אם פרעה לא ישמע אל משה ואהרון ("ולא ישמע אליכם פרעה") ולא ישחרר את בני ישראל, כיצד יימלט עם ישראל ממצרים? אמנם הפתרון ניתן בהמשך ההודעה, בהיגד: "ונתתי את ידי במצרים", אלא שהיגד זה הינו סתום, והוא אינו מספר כיצד הלחץ על מצרים יוביל ליציאתם של בני ישראל ממצרים חרף עמדת פרעה. שנית, הנחת המוצא שפרעה לא ישמע אל משה ואהרן נראית כעומדת בסתירה לדברים ברורים שאמר ה' למשה בענין פרעה "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה, יגרשם מארצו" (ו, א), דהיינו שפרעה ישחרר את בני ישראל ואף יגרשם מארצו.
להלן נציע דרך אפשרית למענה על שאלות אלו. לדעתנו, פעולתו של פרעה לא נבעה באופן ישיר מהמכות שניתכו עליו ולא נבעה מהדברים שהשמיעו באזניו משה ואהרון. להיפך, אפקט הקשיית לבו של פרעה גרם לכך שפרעה לא הקשיב כלל למשה ואהרון. הסיבה לכך שפרעה שילח את בני ישראל היתה הלחץ האדיר שהופעל עליו באמצעות חכמיו וכלל העם המצרי, שאייים להפיל את שלטונו. לחץ זה, המכונה בלשון הכתוב "ונתתי את ידי במצרים", נבנה בהדרגה, החל מהבעת תמיהה והתפעלות מהמכות, ועד להתפוררות מוחלטת של השלטון.
מניתוח התנהלות הדברים בעשרת המכות, ניתן לעמוד על חוסר אמון הולך וגדל בין פרעה לבין חרטומיו / חכמיו וכלל העם.
בתחילה התייצבו העניינים לטובת פרעה: את מכות הדם והצפרדע הצליחו החרטומים לעשות בלטיהם, במעין התרסה בפני משה – "גם אנחנו יכולים". ואולם, במכה השלישית נפער הסדק הראשון בין פרעה לחרטומיו. חל במכת הכינים, עת כשלו חרטומי פרעה ולא הצליחו להוציא את הכינים. או אז אמרו חרטומי מצרים "אצבע א-להים היא", אלא שהדבר לא הבשיל לאמירה אופרטיבית, מהסיבה שהמכה נפסקה מעצמה (ברצון ה' כמובן).
עם מכת הערוב הצליח פרעה להתמודד בעצמו, ללא התערבות החרטומים בהיבט זה או אחר, באמצעות תכסיס שקוף – בקשה והבטחה לשינוי המצב. בקשה זו הובנה היטב על ידי משה כמהתלה, אך מבחינת פרעה הוא השיג את שלו. הדבר בא לידי ביטוי במכת הדבר, גם היא נספגה ללא מעורבות עבדי פרעה, והיא חלפה מאליה, ללא בקשה מצד פרעה.
אלא שמכת הדבר פערה סדק בבטחונו העצמי של פרעה, שלאחר מכן השתקף בהתנהגות עבדיו. מכת הדבר היתה הפעם הראשונה שבה מודיע משה לפרעה שתהיה הפליה בין ישראל לבין מצרים, וכי המכה תכה רק במצרים. פרעה הופתע מאד מהפליה מזו, והוא ביקש לאמת שכך ארע הדבר: "וישלח פרעה, והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד".
מכאן הלך פרעה והתדרדר. ראשית, מכת השחין חידדה והקצינה את הפגיעה בעבדי פרעה וחרטומיו שכן המכה ניטרלה לחלוטין אותם: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי היה השחין, בחרטומים ובכל מצרים". פרעה נותר כעת לבדו, ועבדיו ועמו היטו לו עורף.המצב החריף במכת הברד: במכה זו אנו קוראים על תופעה ראשונית ויוצאת דופן, שבה חלק מעבדי פרעה כבר אינם תומכים בעמדתו אלא בעמדת משה ואהרון: "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה - הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם ליבו אל דבר ה' - ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה. הדבר החריף במכת הארבה עת עבדיו יוצאים ממש כנגד פרעה: "ויאמרו עבדי פרעה אליו - עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויעבדו את ה' א-לוהיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים?
שיאו של התהליך הוא כמובן במכת הבכורות שבה כבר כל מצרים יוצאת כנגד פרעה, ולא רק עבדיו - אנשי חצרו: "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שםמת. ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו כולנו מתים". בשלב הזה הבין פרעה כי שלטונו יתמוטט אם לא ישחרר את בני ישראל. במונחי עלות תועלת של שלטונו, הקשיב פרעה לקול עמו (ולא לקולם של משה ואהרון). פרעה ויתר על עבדיו ועל הרכוש הרב שבני ישראל שאלו מהמצרים, ובחר, לכאורה, בדרך שמבטיחה לו את שרידות שלטונו.