כולנו מכירים את הרגעים הארוכים הללו של ההמתנה, שמחכים למישהו שיגיע, לאירוע שיקרה, למשהו שיבוא, והוא לא בא, הוא מתעכב, הוא נעלם. ובינתיים - הספיקות מכרסמים – הוא לא התכוון ברצינות, טעינו, לא היינו צריכים לסמוך על זה. ואנו שואלים את עצמנו – אולי נחכה עוד קצת וניתן לזה צ'אנס, והזמן עובר ועובר, ובסופו של דבר אנו מרימים ידיים. לפסימיים - זה קורה מהר, לאופטימיים – לאט. ובין לבין, בעלי התושיה ממציאים תוכנית חלופית כדי להתמודד עם המצב, ולמזער נזקים, ולהציל את מה שאפשר, ואלו המתוכננים מראש – מפעילים את תוכנית המגירה, כי הם הלא נערכו לכל מצב כבר מראש.
ודרמה כזאת מסופרת בפרשתנו, פרשת כי תשא.
משה עולה להר סיני לקבל את התורה ושוהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. עם ישראל מחכה למשה רבנו. ומשה לא מגיע. ועל כך מספרת התורה: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים -לא ידענו מה היה לו". בסופו של דבר מכין אהרון את עגל הזהב ובני ישראל קוראים לפניו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". זהו חטא העגל המפורסם.
והשאלת זועקת: מדוע עם ישראל לא יכל להמתין? מה קרה לו במהלך תקופת ההמתנה? האם הוא אבד את האמון במשה? התורה לא מספקת לנו את המילוי של אותם ארבעים ימים, אך ניתן לקלוט מספר רמזים ולבנות מהם את הסיפור. העם לא איבד את האמון במשה רבנו, שהרי בני ישראל אומרים לאהרון – כי זה משה האיש אשר העלנו ממצרים -לא ידענו מה היה לו. במלים אחרות - דווקא התלות והאמון הגדול הם אלו שיצרו את השבר. לא דובר כאן בהתפוררות מתמשכת אלא בשבר חד ופתאומי. דבר שני - אין ספק שהיה כאן עיכוב וחריגה מהלוז המתוכנן, שהרי הכתוב אומר: וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר. כלומר – היתה ציפיה לירידה של משה בזמן מסוים, אלא שזה לא קרה. ומכאן הגיע המדרש למסקנה הגיונית ביותר שמשה הודיע להם שהוא יגיע כעבור ארבעים יום, והעם האמין בו והמתין לבואו, אלא שמשהו השתבש. מה השתבש? המדרש מציע שהחישוב השתבש – האם סופרים את יום העליה להר בתוך ארבעים הימים או לא. והעם - שכל כך סמך על משה רבנו ושראה שמשהו נתקע – קרס. לא יכל להחזיק מעמד.
אז זה קרה ממש בישורת האחרונה, סמוך לאחר קו הגמר. שם הכל התנפץ. שם העסק נפל. ומיד צמחה לה התוכנית החלופית. וזאת הדרמה של ההמתנה שמספרת לנו פרשתנו.
עדכוני מכס ורגולציה
