כשאנו קוראים את הפרשות העוסקות בהקמת המשכן (תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל ופקודי) אין אנו יכולים שלא להעלות את השאלה הבאה: מדוע התורה מאריכה לספר על המשכן שהיה במדבר – כליו, מבנהו, חצרו וכו', ואינה מספרת כמעט דבר על בית המקדש שהוקם במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם?
אכן, ההבחנה בין המשכן, שהיה נישא ומיטלטל, לבין בית המקדש, שהיה קבוע, פירנסה מהלכים מחשבתיים עמוקים ובעלי משמעות קיומית ליהודי באשר הוא.
היו שהסבירו כי הרעיון שבני ישראל הלכו במקום שממה ארבעים שנה, ובו הקימו מקום להשראת השכינה, מלמדנוש – "אפשר לבנות משכן גם במדבר. גם כשיהודי נמצא 'רחוק' מירושלים, מבחינה פיזית אומבחינה רוחנית-נפשית, גם כשיהודי נמצא ב'מדבר שממה' מבחינה רוחנית, הוא נמצא במקוםמסויים שבו הוא מרגיש בודד – מבחינה יהודית דתית – הוא מרגיש שהוא נקלע ל'אמצעהמדבר', זה לא מקום שאפשר לגור בו, לא מקום שאפשר לקבוע בו דירה ולהתיישב, מדוברבג'ונגל: מקום של "נחש שרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים"! – מקום מסוכן שאי אפשרלהתקיים בו מבחינה רוחנית– גם במקום כזה צריך להקים משכן לה'! בוודאי שלאצריכים 'לחפש בכח' את ה'מדבר שממה' ויש להשתדל להיות בסביבה דתית ומחזקת – אבל אםמאיזו סיבה נקלע יהודי לכזה מדבר, אפילו לזמן קצר, אין לו להיבהל, ועליו להבין שישלו כאן שליחות: להקים משכן לה' בתוך המדבר".(מתוך אתר חב"ד און ליין, דרשה לתועלת השלוחים, פרשת תרומה http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=9953).
מבלי להתייחס לגופו של הרעיון הנ"ל, הנראה עמוק, אמיתי וקיומי, הרי שהתשתית העומדת בבסיסו - השליחות בדבר הקמת משכן במדבר - נראית כמנוגדת לפשוטו של מקרא, המוביל לכיוון אחר לגמרי.
הראשונים נחלקו בשאלת מיקומו על ציר הזמן של הציווי על עשיית המשכן – האם הוא ניתן לאחר חטא העגל (עמדת רש"י, בעקבות התנחומא) או לפניו (עמדת הרמב"ן; וראו בהרחבה במאמרו של הרב מנחם ליבטאג, כאן: http://www.vbm-torah.org/hparsha-6/rtf/19teruma.rtf).אולם ברור, אליבא דכולי עלמא, שהציווי ניתן לפני חטא המרגלים, ואלמלא החטא כי אז היו בני ישראל נכנסים לארץ תוך זמן קצר "אחד עשר יום מחורב, דרך הר-שעיר, עד קדש ברנע".
ההליכה הממושכת במדבר לא היתה אירוע רצוי מלכתחילה, וכל כולה מהווה תופעה דיעבדית לגמרי: היא נמשכה ארבעים שנה בשל חטא המרגלים, או בורסיה אחרת – "וזכרת את-כל-הדרך, אשר הוליכך ה' א-לוהיך זה ארבעים שנה במדבר: למען ענותך לנסותך, לדעת את-אשר בלבבך התשמור מצוותיו—אם לא". וכשם שההליכה במדבר ארבעים שנה לא היתה אירוע אידאלי, כך גם התזוזה עם המשכן במדבר, פירוקו והקמתו. במישור האידאלי, היו בני ישראל אמורים להיכנס לארץ ישראל באופן כמעט מיידי, ולהקים שם את המשכן.
אם כך, במישור האידיאלי, המשכן מחובר בטבורו לארץ ישראל. לא היה כל ענין רצוי, מלכתחילה, בהסתובבות במדבר ובהשראת השכינה שם, אלא בכניסה מזורזת לארץ ישראל ובהקמת המשכן שם. אלא שהחטא גרם לאירועים להתנהל בדרך אחרת.
אמנם, בפרשיות העוסקות בהקמת המשכן לא נזכרת ארץ ישראל, אך אין מחמת שהמשכן נעדר יסוד טריטוריאלי – ארץ ישראלי, אלא משום שפרשיות המשכן מהוות את המשכה של פרשת משפטים, העוסקת, בחציה השני, בכניסה לארץ ישראל: "הנה אנוכי שולח מלאך, לפניך לשמרך בדרך; ולהביאך אל המקום אשר הכינותי"
אכן, במבחן התוצאה, התקיימה זיקה חזקה בין המשכן לארץ ישראל, לאורך זמן רב: כשנכנסו לארץ ישראל, הקימו בני ישראל את המשכן, והוא עמד 14 שנים בגלגל, 369 שנים בשילה, ועוד 57 שנים בנוב ובגבעון.בסך הכל - 440 שנה מהכניסה לארץ ועד בניין בית המקדש הראשון. (ראה באנציקלופדיה יהודית "דעת", כאן - http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=245).מכאן ברור גם מדוע תיאור המשכן נעשה באריכות רבה כל כך, שכן המשכן שימש כמקום פולחן ועבודת ה' לתקופה ארוכה ביותר, עד אשר התקיים הפסוק "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' א-לוהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם וישבתם בטח", ואו אז הוקם בית המשכן.
לסיכום: הסטת הדגש מתקופת המשכן בארץ ישראל לתקופת המשכן במדבר מנוגדת לאמור בפשוטו של מקרא, ומייצרת אידיאליזציה לאירוע דיעבדי.