הדיברה הראשונה בעשרת הדברות "אנוכי ה' אלוקיך" היא גם מצות העשה הראשונה בספר המצות לרמב"ם: "המצווה הראשונה הוא הציווי שנצטווינו בידיעת האלהות, והוא שנדע שיש גם עילה וסיבה, הוא הפועל את על הנמצאים". וכך גם כותב הרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה (א, א) "סוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם אלוה מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא".
על גישתו זאת של הרמב"ם – למנות את ידיעת ה' כמצות עשה קמו משיגים רבים. כך למשל, בעל הלכות גדולות לא מנה מצוה זאת כמצות עשה, מן הטעם (כך הסביר הרמב"ן) שהאמונה במציאות ה' היא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות.
ר' חסדאי קרשקש בספר אור ה' (הצעה למאמר ראשון) חידד את הענין עוד יותר, והסביר שלא יתכן שתהיה מצוה ללא מישהו שציוה אותה, ולכן לא יתכן שתהיה מצוה להאמין בה', שהרי כדי שתהיה מצוה כזאת אנו חייבים להניח קודם לכך שיש מישהו שציווה בה.
הרב נ.א. רבינוביץ, בספרו יד פשוטה, יישב יפה את הקושיה: דיוק בלשונו של הרמב"ם יראה כי הוא מדבר על מצוות ידיעת ה' (ולא על אמונה ראשונית). על מנת לדעת את ה' אנו נדרשים להשכיל ולחקור, לוודא ולאמת, ואין מדובר בענין חד פעמי אלא בתהליך מתמשך ורצוף. על כך בדיוק בא הציווי במצות העשה הראשונה – על החובה להימצא בתהליך הלמידה לצורך ידיעת ה'.
מה שמעבר לתהליך – הן נקודת ההתחלה הראשונית, והן נקודת הסיום (שאגב, לשיטת הרמב"ם לא ניתן להגיע אליה כלל), אינן נמנות כמצוה, הן לאור הקושיות שהנ"ל, והן לאור העקרון של הרמב"ם בספר המצוות (הכלל החמישי) שאין למנות את התכליות כמצוה עצמאית. ומה לנו תכלית גדולה יותר מידיעת ה'? – ראה גם בספר דברים ל, יב בענין מצות הקהל: "הקהל את העם... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם".
עדכוני מכס ורגולציה
