בפרשתנו אנו קוראים על יוזמתו של יתרו לקיום מפגש מחודש עם חתנו – משה: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ ... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱ-לֹהִים". ועל כך יש כמובן לשאול, מנקודת מבטו של יתרו, מה היתה מטרת המפגש המחודש הזה?
אין אנו יודעים בבירור מהו הביטוי "אחר שילוחיה" שנאמר באשר לציפורה (ראו למשל במכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דעמלק פרשה א, שם נחלקו התנאים בשאלה האם משה גירש את אשתו או שמא היא חזרה לבית אביה לאור הסכנה במצרים), אך ברור שמרכיב משמעותי ביוזמתו של יתרו היה לייצר את החיבור המחודש בין משה לציפורה. לדעתנו, כפי שמיד נסביר, היה כאן משהו הרבה מעבר לנסיון של השכנת שלום בית.
המפגש הראשוני בין יתרו לבין משה הוליד מחויבות מצידו של משה כלפי מארחו: "ויואל משה לשבת את האיש". יתכן וכבר אז נכרתה ביניהם ברית, שבאה לידי ביטוי באכילת הלחם המשותפת ("קראן לו ויאכל לחם" אמר יתרו לבנותיו), בדומה לאכילת הלחם בין יעקב לאחי לבן, וכמובן בנישואים עם ציפורה. ואולם, ברית זו לא החזיקה מעמד, שכן, כאמור, משה וציפורה נפרדו לפני ההגעה למצרים. ולא רק זאת, אלא, וכפי שאנו נוכחים לדעת בפרשתנו, משה נתן לבנו הבכור שם אשר מעיד כאלף עדים (ואת החשיבות שבקריאת השמות כבר ראינו אצל יוסף, מנשה ואפרים) על הניתוק בין משה לבין מדין, שהרי משה קראו לבנו " גֵּרְשֹׁם - כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (הארץ הנכריה היא מדין !).
יתרו מביט מרחוק על מה שקורה במצרים ומשתומם: מיהו אותו עם עברים שמצליח להתקומם אל מול העם המצרי? כשהעברים מכים בחרב את עמלק חרד יתרו. הקיינים, שיתרו נמנה עליהם חיו בשכנות סמוכה לעמלקים (ראו שמואל א, טו, ו: "ויאמר שאול את הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי, פן אוסיפך עמו, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ויסר קיני מתוך עמלק"; ראו גם במדבר כד, כ-כא), היה ליתרו יסוד סביר לחשוד שמא יבוא אותו עם מופלא ויכרית את כל עמלק לרבות היושבים עמו והמחוברים אליו, או במלים חדות יותר – שמא הכורת יעלה גם על יתרו ועל עמו.
יתרו נוקט יוזמה. הוא מבין שעליו לחדש את הברית, ולשם כך הוא לוקח את בתו ואת בניה. לא בכדי הדבר נעשה במדבר, בהר ה-אלהים. כפי שהראה יפה פרופ זאב וייסמן במאמרו "הר הא-להים", ביטוי זה מופיע במקרא תמיד בהקשרשל מדבר וכמקום מחוץ לתחום טריטוריאלי של עם כלשהו, והוא מקום מתאים ביותר לכריתת ברית.
יוזמתו של יתרו נשאה פרי והברית נכרתה: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לא-להים, ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני הא-להים". חדי האוזן יזכרו כעת באותה אכילת לחם של משה עם חותנו בתחילת הדרך. המעגל נסגר.
הברית הצליחה מעל המשוער. לא רק שיתרו הציל את עמו, אלא שנוצר קשר טוב של ממש, גם לעתיד, בין העם הקיני לעם ישראל. בספר במדבר נקרא גם על הפצרתו של משה בחותנו להתלוות לעם ישראל: "ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה, נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם; לכה איתנו והטבנו לך".
האם הכל התנהל באופן חלק? יתכן ולא. יתכן ומשבר האישה הכושית של ספר במדבר קשור לכך. נעסוק בכך בדברינו לפרשת בהעלותך.