האם החזון בדבר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שנזכר בתחילת פרשת תרומה אכן התרומםוהתגשם, או שמא, בסופו של דבר, בעקבות אירועי השעה - חטא העגל, חזון זה נגוז ונגנז. שאלה זו מעוגנת בשתי אינדיקציות מתמיהות:
האחת– בעוד שבעת מתן הציווי על המשכן, לפני חטא העגל, מתוארת שכינת ה' בתוך העם כתור המטרה שלשמה הוצא העם ממצרים ("ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים. וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' א-להיכם"), הרי שלאחר חטא העגל וחטא המרגלים דגש זה נעלם, ובמקום זה מוצבת תכלית מרוחקת והרבה פחות אינטימית:"אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-לוהים".
השניה– הקמת המשכן האלטרנטיבי על ידי משה, בעקבות חטא העגל, ולאחר שה' אומר: "כי לא אעלה בקרבך, כפי שכתב האבן עזרא: "כי לא אעלה בקרבך - לא יעשו משכן, כי לא אשכון בתוך בני ישראל". משה לקח את האוהל "ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא את אוהל מועד אשר מחוץ למחנה....". כלומר, במקום שה' ישכון בתוך העם, כעת מבקש ה' צריך לצאת מחוץ למחנהלאוהל מועד.
לאן נעלם ה – "ושכנתי בתוכם" מפרשת ויקהל?
פרשתנו, פרשת ויקהל, מספקת את הנדבך השלישי לביסוס השאלה האם חזון שכינת ה' בתוך העם נגנז והוחלף בחזון אחר. בתחילת הפרשה אנו קוראים את ציוויו של משה אל העם בדבר הקמת המשכן, והדברים דומים ביותר לדברים שנאמרו על ידי ה' למשה בתחילת פרשת תרומה, אלא שבולט מהם חסרונו של העיקר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". השמטה זו ברורה לאור דברינו הקודמים, שכן בעקבות חטא העגל, ודבריו הברורים של ה': "כי לא אעלה בקרבך", והקמת המשכן האלטרנטיבי - ברור שהחזון המקורי אינו יכול לעמוד במקומו.
במובן הזה, כפילות העניינים שבין פרשת תרומה ופרשת ויקהל, והחזרה על הדברים, דווקא ממחישה את הדבר העיקרי שחסר בו – החזון המקורי. כאילו אומרת התורה: ציווי ה' על הקמת המשכן (שבפרשת תרומה) אכן בוצע (כאמור בפרשת ויקהל), אך החזון המקורי עבר שינוי.
ובכל זאת, חרף העובדה שהחזון המקורי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אינו יכול לעמוד במקומו, משה מקדם את הקמת המשכן, בהתאם לציווי ה' שניתן לו מלכתחילה. ולא זו בלבד, אלא שבסופו של התהליך ה' מסכים עימו, כפי שנקרא בשבת הבאה בפרשת פקודי: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".
אם כך, ניצבת לה השאלה במלוא עוזה וכוחה: מה קרה למשכן? איזה שינוי חל בו? במה הומר החזון המקורי?
המשכן והקרבנות
ההבחנה הבאה, שעמד עליה הרב אלחנן סמט, חשובה מאד לענייננו: "כל הקורא בפרשות המשכן כולן, מפרשת תרומה ועד לסיום הספר, אף שהוא מתוודע לקיומם של כוהנים במשכן ולקיומה של עבודה קבועה בו שתיעשה על ידי הכוהנים, אין הוא מעלה על דעתו (מלבד רמזים אחדים בפרשת תצוה) כי למשכן ישנו תפקיד גדול ומכריע - להיות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו כל הקרבנות של ישראל כולן, מוקד תמידי ובלעדי לעבודת ה' של ישראל בהבאת קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, בין של נדבה בין של חובה/
אכן, האמור בספר שמות, בפרשות תרומה ותצוה, מלמד על משכן אחר לגמרי, אשר "תפקידו מוגדר בראש הציווי על עשייתו... 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל'. לצורך היוועדות זו (הממשיכה את ההיוועדות על הר סיני) הוקם המשכן. ולצורכה גם מוכנים כלי המשכן, לשמש ככלי תשמישו של אורח חשוב ורם המעלה, שכל פעם שיבוא להיוועד עם משה (ובאמצעותו עם ישראל כולם), ימצא אוהל מוכן להיוועדות זו ובו כיסא סמלי לישיבה, שולחן ערוך ונר דולק ו'סעודה' מוכנה". (הרב א. סמט, שם).
ובתמצית: המשכן המתואר בספר שמות מתואר כמקום היוועדות בין ה' לעם ישראל, בעודשהמשכן המתואר בספר ויקרא ודברים הינו משכן הקרבנות, בו מביאים קרבנות לה'.
מסתבר שהבחנה זו מציעה את הפתרון לשאלתנו. עד חטא העגל, היבט הקרבנות שבמשכן היה מינורי בלבד (הקרבת קרבן תמיד), ומהותו העיקרית היתה מקום התוועדות לעם ישראל. עצם קיומו של הבית והתוועדות שבו, הם-הם אשר היוו את המצע ל"ושכנתי בתוכם".
ואולם, בעקבות חטא העגל חל ריחוק, ואף כי ההתוועדות עם משה המשיכה באוהל מועד (ראו במדבר ז, פט), הרי שהמשכן איבד את מקומו, כשלעצמו, כמקום להשראת השכינה בעם ישראל, ולתוך החלל הזה נכנסו הקרבנות, באופן שהיבט הקרבנות של המשכן קיבל משקל דרמטי ביותר, והוא הפך לעיקרו של הבית. תעיד על כך ההתוועדות הראשונה של ה' עם משה לאחר הקמת המשכן, שהיא עוסקת בענין הקרבנות: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..." (תחילת ספר ויקרא), ותעיד על כך מרכזיותה של תורת הקרבנות, התופסת את עיקרו של חומר ויקרא, ומספר מקומות בספר במדבר.
האם הקרבנות ההחליפו את חזון ה – "ושכנתי בתוכם" או הגשימו אותו?
ועדין יש לשאול מהי המשמעות של העברת המוקד אל הקרבנות: האם בעקבות כך חזון ה – "ושכנתי בתוכם" נזנח לגמרי? נשיב ונאמר - לא בהכרח. ניתן לומר שהחזון מתממש באמצעות הקרבת הקרבנות. דברים ברורים בענין זה כתב רש"י (ויקרא ט, כג): "לפי שכל שבעת ימי המילואים, שהעמידו משה למשכן ושימש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: 'משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו, ונדע שנתכפר לנו עוון העגל, לכך אמר להם: ... אהרון אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו". אם כך הם הדברים, הרי שהקרבנות פועלים בשני כיוונים, מלמטה למעלה (הקרבת הקרבן), ומלמעלה למטה (השראת שכינה), וחזון ה– "ושכנתי בתוכם" נותר עדין במשכן, גם אם בדרך שונה מהתכנון המקורי.
ניתן ללכת רחוק יותר ולומר שחזון ה– "ושכנתי בתוכם" הופקע מהמשכן לגמרי, ושוב אינו קיים בו כלל, והוא ממומש בדרך אחרת לגמרי: באמצעות קיום המצוות. כלומר, בעוד שטרם חטא העגל המשכן כשלעצמו היה גורם להשראת השכינה, הרי שלאחר החטא - מעשי העם הם אשר יביאו לשכינת ה' בו (בעם). יתכן ולכך מכוונת התורה בתחילת פרשת בחוקותי: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם...ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים".
המשכן המפוכח
במשכן המקורי נשבה רוחו של החזיון הגדול במעמד הר סיני, ושל הקירבה הגדולה בין ה' לעם ישראל, עד שלא יכלה שלא להגיע לאינטימיות עצומה של "ושכנתי בתוכם". בא חטא העגל וקירר את תשוקת הקירבה, ויצר משכן שחזון ה – "ושכנתי בתוכם" אינו נמצא בו.
במשכן המקורי לא נטעם טעמו של חטא של עם ישראל כלפי ה'. כל כולו היה מקום התוודעות ודיבור בין ה' לבין עם ישראל. עולם הקרבנות היה חלק קטן ממנו, והקרבן שהוקרב בו – עולת התמיד - היה כולו מימוש של חיבור וקשר עם ה'. במשכן זה לא היה חטא, וממילא גם לא סליחה, וגם לא כפרה [הכפרה היחידה שנזכרת בו הינה כפרה על המזבח, לא על חוטא]. בא חטא העגל והכניס טעם מר של המריית צו ה' ושל חטא. מעתה יתפסו הקרבנות את עיקרו של המשכן, ויוקרבו במשכן חטאות ואשמות, לכפר על חוטאים שונים.
המשכן המקורי שדרג את הברית הטוטאלית שבין ה' לעם ישראל והביא אותה למחוזות חדשים, כאמור, של ה' השוכן בעם. לאחר חטא העגל, פירוק הברית הראשונה וכריתת הברית החדשה, השתלב המשכן בברית החדשה. במסגרת זו הוא איבד את מקומו הייחודי, והוא שולב בתכנית הכללית של מצוות ואיסורים, שכר ועונש, וחטא וכפרה.
המשכן שנבנה היה משכן מפוכח, שהביט למציאות בעיניים. המשכן שנבנה ידע מהי עוצמתה של אש התשוקה לה' ומה יכול להיות החורבן במקרה של סטיה מהדרך. המשכן שנבנה השתלב בדרך מתונה ומדודה יותר של התקרבות לה', כזו הכוללת מרכיבים שונים ומאוזנים – מצוות, איסורים, קרבנות וכפרה, והיודעת שכאשר הפיסגה גבוהה פחות כאב הנפילה קטן יותר.
ויהיו הדברים לעילוי נשמת אבי מורי אהרון שלמה בן שמחה ז"ל שיום פטירתו חל בשבוע שעבר.
עדכוני מכס ורגולציה
