בפרשתנו אנו קוראים את פרשיית האמה העבריה: 'וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה והפדה: לעם נוכרי לא ימשול למוכרה בבגדו בה. ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. אם אחרת ייקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע'.
החיוב לדאוג ל'שאר כסות ועונה' אינו מתייחס רק ליחסי אדון - אמה אלא לחיובי הבעל כלפי אשתו, אלא שזה הוא נוהגה של התורה לעשות שימוש בסגנון קזואיסטי של מקרה ספציפי כתור מייצג של תופעה כללית יותר. וכפי שכתבה המשנה במסכת בבא קמא (ה,ז, ביחס לעניינים אחרים הנזכרים בפרשתנו): "אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, ולתשלומי כפל, ולהשבת אבידה, לפריקה, לחסימה, לכלאים, ולשבת, וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר 'שור או חמור'? אלא שדבר הכתוב בהווה." בעניינו נבחר המקרה המייצג של יחסי אדון – אמה, שכן שבמקרה זה קיים חשש ליחס מקפח של האדון, ועל כן באה התורה והזהירה שהאדון לא יגרע את שארה, כסותה ועונתה של האמה.
ומה הם השאר, כסות והעונה? מדובר בחיובי הבעל כלפי אשתו: לשיטת הרמב"ם 'שאר' הינו מזונות, 'כסות' – ביגוד, מדור ותכשיטים, ו'עונה' – תשמיש המיטה. ובלשונו של הרמב"ם (הלכות אישות, ראש פרק יב): "כשנושא אדם אישה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת - יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים. והעשרה: שלושה מהן מן התורה... שארה - אלו מזונותיה; כסותה - כמשמעה; עונתה - לבוא עליה כדרך כל הארץ. והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם, עיקר הכתובה; והשאר הם הנקראין תנאיי כתובה, ואלו הן - לרפותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקוברה כשתמות, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם מאישה אחרת".
והנה, על אף שמדובר בחיובים של הבעל כלפי אשתו, אין הרמב"ם מונה אותם במצות עשה, אלא כמצות לא תעשה (רס"ב), וזאת, ככל הנראה, עקב הלשון הברורה בתורה "לא יגרע". אלא שמדבריו בספר המצוות נראה שיש נדבך נוסף בראית הענין כמצות לא תעשה, והוא - איסור הצער: "האזהרה שהוזהר קונה אמה עבירה מלהציק לה אם נשאה. כוונתי באומרי להציק לה, שלא יצמצם לה מזונותיה או כסותה ולא יזניחנה מעונתה כדי להציק לה ולצערה. והוא אמרו יתעלה: "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שם, י). ולאו זה בעצמו כולל כל הנושא בת ישראל שלא יציק לה באחד משלשת הדברים האלה כדי לצערה ולענותה". כלומר, על אף שמדובר בחיובים ממוניים-אישיים רגילים, שקיומם אינו מתאפשר בדרך של הימנעות מעשייה, אלא מצריך עשייה מצד הבעל, הרי שבשל העובדה שלחיובים אלו אלמנט נפשי של איסור צער ועינוי, נמנים חיובים אלו כלא תעשה.
ואולם, יש מי שחלקו על הרמב"ם (רס"ג ואחרים). הם רואים בעניינים אלו כחיוב ממוני-אישי רגיל, ולכן מנו חיובים אלו כמצות עשה רגילות, מה עוד שקיומם מצריך עשיה מצד הבעל. ומה יעשו מוני מצות אלו עם לשון התורה המפורשת 'לא יגרע'? ככל הנראה ראשונים אלו ייצמדו לאמור בתורה בסמוך לכך 'כמשפט הבנות יעשה לה' המלמד על היבט של מצות עשה.
עדכוני מכס ורגולציה
