בתחילת הפרשה אנו קוראים על עצתו של יתרו בענין מינוי השופטים. והתמיהות רבות: ראשית, הפתרון של יתרו כל כך פשוט והגיוני, שקשה להבין כיצד משה והזקנים לא חשבו עליו בעצמם. שנית, בתחילת ספר דברים מסופר אותו ענין, אלא שעל פי התיאור שם משה מנכס לעצמו את הרעיון ומעלים לחלוטין את יוזמתו של יתרו ("ואומר אליכם בעת ההיא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם... הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם"). הכיצד?
בעקבות האברבנאל נציע את הדברים הבאים: משה הבין היטב מעצמו את הרעיון שיתרו הציע לו, ולא היה זקוק לעצתו של יתרו כלל ועיקר. הסיבה שמשה שפט את העם בעצמו ולא האציל סמכויות נבעה מכך שהדבר נעשה לפני מתן תורה, בטרם היתה בידי העם תשתית משפטית של ספר חוקים מסודר שעל פיה ניתן לקיים מערכת משפטית מסודרת (מלבד שבע מצוות בני נח והדינים שלמדו במרה). במצב דברים זה היחיד שיכול היה להפעיל מערכת משפט היה משה, שכן העם כיבד את סמכותו הטבעית. מכאן התפתחה התופעה של משה השופט לבדו, מבוקר עד ערב, את העם. רק לאחר מתן תורה, עם קבלת ספר החוקים המסודר, יכול היה משה להקים רשות שופטת מסודרת.
משה, אפוא, שמע בהקשבה את עצתו של יתרו, אך למעשה לא נזקק לה כלל. משה היה מודע בעצמו לרעיון זה והמתין לזמן הנכון ליישומו, לאחר מתן תורה, כפי שהדברים מוצגים בספר דברים (עיון מדוקדק שם יגלה שמינוי השופטים נעשה לאחר שהעם עזב את חורב). לפיכך לא נזכר יתרו בפרשת דברים – שכן מינוי השופטים לא נעשה בעקבות עצתו. במלים אחרות, פרשת דברים, מציגה את הרצף הסיבתי והכרונולוגי הנכון של הדברים.
פרשתנו, לעומת זאת, אינה באה להציג תמונת רצף סיבתי-כרונולוגי אלא מספקת קולאז' של האירועים. היא מתארת לנו את כל מה שהיה: את המצב הקשה של משה, את עצתו של יתרו, ואת מה שקרה בסופו של דבר. "וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר" נאמר, אם כן, בראיה אחורה, דהיינו - שבפועל, מה שעשה משה - תאם לעצתו של יתרו. ואולם הדברים לא נעשו בסמוך להצעתו של יתרו, ולא בעקבותיה.
עדכוני מכס ורגולציה
