בפרשתנו אנו קוראים על בנית המשכן, הכנת כליו, ולבסוף – על הקמתו. תחושה על הדר ורוממות ממלאה אותנו כשאנו קוראים את הפסוקים "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן".
אלא בעקבות הדברים שכתבנו בשבתות הקודמות, אנו יודעים שהיה זה משכן אחר, שונה ומפוכח מהמשכן של התכנון המקורי:
במשכן המקורי נשבה רוחו של החזיון הגדול במעמד הר סיני, ושל הקירבה הגדולה בין ה' לעם ישראל, עד שלא יכלה שלא להגיע לאינטימיות עצומה של "ושכנתי בתוכם". בא חטא העגל וקירר את תשוקת הקירבה, ויצר משכן שחזון ה – "ושכנתי בתוכם" אינו נמצא בו.
במשכן המקורי לא נטעם טעמו של חטא של עם ישראל כלפי ה'. כל כולו היה מקום התוודעות ודיבור בין ה' לבין עם ישראל. עולם הקרבנות היה חלק קטן ממנו, והקרבן שהוקרב בו – עולת התמיד - היה כולו מימוש של חיבור וקשר עם ה'. במשכן זה לא היה חטא, וממילא גם לא סליחה, וגם לא כפרה [הכפרה היחידה שנזכרת בו הינה כפרה על המזבח, לא על חוטא]. בא חטא העגל והכניס טעם מר של המריית צו ה' ושל חטא. מעתה יתפסו הקרבנות את עיקרו של המשכן, ויוקרבו במשכן חטאות ואשמות, לכפר על חוטאים שונים.
המשכן המקורי שדרג את הברית הטוטאלית שבין ה' לעם ישראל והביא אותה למחוזות חדשים, כאמור, של ה' השוכן בעם. לאחר חטא העגל, פירוק הברית הראשונה וכריתת הברית החדשה, השתלב המשכן בברית החדשה. במסגרת זו הוא איבד את מקומו הייחודי, והוא שולב בתכנית הכללית של מצוות ואיסורים, שכר ועונש, וחטא וכפרה.
המשכן שנבנה היה משכן מפוכח, חבוט מעט, כזה שמביט למציאות בעיניים. המשכן שנבנה ידע מהי עוצמתה של אש התשוקה לה' ומה יכול להיות החורבן במקרה של סטיה מהדרך. המשכן שנבנה השתלב בדרך מתונה ומדודה יותר של התקרבות לה', כזו הכוללת מרכיבים שונים ומאוזנים – מצוות, איסורים, קרבנות וכפרה, והיודעת שכאשר הפיסגה גבוהה פחות כאב הנפילה קטן יותר.
עדכוני מכס ורגולציה
