פרשתנו מספרת לנו כי לאחר שראו את מצרים מת על שפת הים ואמרו שירה לה', המשיכו בני ישראל למדבר שור והלכו בו שלושת ימים ולא מצאו מים. לבסוף הגיעו למקום מים, אך נוכחו לדעת כי אלו מים מרים ולפיכך התלוננו אל משה - מה נשתה. או אז צעק משה אל ה', וה' הורהו להשליך עץ את המים, והמים מתקו. ועל כך מממשיכה ומספרת התורה: "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א-לוהיך והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו - כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך".
מדוע בחר ה' לפתוח את מסעם של בני ישראל לכיוון הר סיני וארץ ישראל באירוע של נסיון ותלונה עבור מים? מדוע ה' לא סיפק מים לעם באופן סדיר (כדרך שנעשה לאחר מכן עם המן שבני ישראל אכלוהו באופן סדיר כל שהותם במדבר) ללא תלונה? שאלה זו העלו הרשב"ם, האברבנאל ופרשנים אחרים על פרשתנו, וניתנו עליה הסברים שונים. אחד הצירים המרכזיים בהסבר אירועים אלו הוא יצירת תלות מלאה של עם ישראל בה' לצורך חיזוק בטחונו של העם בה' ולצורך יצירת ציות של העם למצוות ה'.
בדברים שלהלן נבקש להציע הסבר שונה מבחינת מגמת אירועים אלו. לדעתנו, הנסיונות הראשונים במדבר באו לסכל נסיון של העם לבצע כניסה מהירה לארץ ישראל והקמת מקדש בה, תוך ביטול הוראות אחרות שנתן ה' לעם.
בתחילת שליחותו של משה מורה ה' למשה להודיע לעם את כיוון הפעולה המתוכנן להמשך: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' א-לוהי אבותיכם נראה אליי... ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים, אל ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והפריזי והחיווי והיבוסי, אל ארץ זבת חלב ודבש..." (שמות ג'; דברים אלו חוזרים, בשינויים מסויימים, בפרק ו). במלים אחרות, עיקר ההבטחה של ה' לעם היא לשחרר אותו משעבוד מצרים ולהביאו בהקדם לארץ כנען, ללא עיכובים ותחנות בדרך. זה היה החזון שהוצג לעם בתחילת הדרך ושאותו העם דחה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אך גם נצר בליבו כאשר צפה במכות הניתכות על מצרים.
לקראת היציאה ממצרים מתווה הפעולה החל להשתנות, בשני מרכיבים משמעותיים: האחד – עוד לפני תחילת המסע מגלה העם שאין מדובר רק במסע שחרור ממצרים לארץ כנען. מתברר לעם כי הוא הופך להיות עבד לה' והוא מצווה במצוות שונות, חלקן לשעתן וחלקן לדורות: קרבן פסח, אכילת מצות ביציאה ממצרים, פסח דורות, פדיון בכור אדם, פדיון פטר חמור ותפילין.
המרכיב שני - בתהליך הבריחה ממצרים שם העם לב לכך שהנתיב הנבחר אינו הנתיב המתאים, ובמקום להתקדם בדרך הרגילה ובאופן מהיר נכנס העם לתוך המדבר ומגיע לדרך ללא מוצא לפני בעל צפון. כבר בשלב הזה ניתן להניח שהעם חש שהתהליך סוטה מהכיוון המתוכנן, ומשהתקרב פרעה אליו אחזה בעם תחושת פאניקה של ממש: "המבלי אין קברים במצרי לקחתנו למות במדבר".
בסופו של דבר קרע ה' את ים סוף לבני ישראל והנה הם עומדים למחרת ורואים את מצרים מתים על שפת הים. ברור כי בשלב הזה הפנים העם את העובדה שחזון הגאולה נמצא בשלב המימוש שלו.
ואולם, באותה שירה שאמר עם ישראל על הים, בצד ההלל והשבח על השמדת המצרים, מופיעים מספר משפטים המציגים באופן ברור את מחשבתו של העם באשר למימוש ההבטחה שניתנה על ידי ה': "נהלת בעזך אל נווה קדשך... תבאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבת פעלת ה', מקדש – ה' כוננו ידיך". להבנתנו, העם מבקש את מימוש החזון הראשון באופן מיידי. העם מודיע בצורה ברורה לה' ומשה כי הוא רוצה להיכנס באופן מיידי לארץ כנען, ולפתוח בפולחן במקדש, ובד בבד אין הוא רוצה ללכת בדרכים עוקפות וארוכות, וגם אין הוא מעוניין בציוויים אחרים שאינם נוגעים לפולחן במקדש.
דברים אלו, כמובן, היו בלתי אפשריים. הם התמקדו במסגרת אך איבדו לחלוטין את תוכן הדברים. הם התעלמו מצו ה'. לפיכך, הכניס הקב"ה את העם למצב של משבר קשה - צמא, על מנת לחנכו כי אין הוא אדון לגורלו וכי אופן ההתקדמות תלוי ברצונו של ה' ולא בתוכניותיו של העם. ה' אף מדגיש כי הצמא הינו רכיב קטן מיכולתו של ה' לתת את כל מכות מצרים גם על עם ישראל – אם לא ישמע בקול ה'. באותו מעמד מודיע ה' לעם כי מתווה הפעולה הראשוני שהוצג לעם היה מסגרתי בלבד, וכי נלווים לו ציוויים ברורים וקונקרטיים: "והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו". במלים אחרות, לא ניתן לברוח מקיום ציווי ה' הניתנים מפעם לפעם, אל עבר חזון כללי של הגעה לארץ ישראל והקמת מקדש שם.
האירוע במרה היה אפוא אירוע מרכזי ומכונן ביציאת בני ישראל מארץ מצרים: הוא הסביר לבני ישראל, באופן ברור, כי שחרור משעבוד פרעה – אין פירושו אבדן דרך, וכי קביעת המשך ההתנהלות מסורה לה' - הן באשר למסלול ההגעה לארץ כנען והן בנוגע למעמדו המרכזי של קיום המצוות במסגרת חזון בשחרור מעול מצרים.
עדכוני מכס ורגולציה
