במרוצת הקריאה של פרשיות השבוע, והצבת האירועים השונים על רצף אחד, אנו נוטים להחמיץ התפתחויות דרמטיות בעלילה, שאינן מסומנות בגופן גדול במיוחד עם שלושה סימני קריאה. לשם כך עלינו לעצור, לצלם תמונת מצב ברגע מסוים, להקפיא אותה, ולבחון אותה ברזולוציה גבוהה במיוחד. גלגולו המפתיע של הציווי והחזון "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" נמנה על אירועים אלו.
הציווי על הקמת המשכן ניתן לאחר שעם ישראל כורת ברית עם ה', שעליה קראנו בפרשיות יתרו ומשפטים: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"... - ..."וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע... ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עימכם על כל הדברים האלה".
כיצד משתלב המשכן במסגרת הברית? ניתן לומר שהקמת המשכן מהווה חלק ממימושה של הברית, וניתן למתוח את הקו רחוק יותר ולומר שהקמת המשכן הוסיפה והעמיקה את הברית ואת הקשר בין ה' לעם. כך או כך, הדברים שאומר ה' למשה בענין זה עוצמתיים מאד, ומציינים חזון אידיאלי בדבר קשר אינטימי בין ה' לבין העם: "ונועדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי. וקידשתי את אוהל מועד ואת המזבח ואת אהרון ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים. וידעו כי אני ה' א-לוהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשוכני בתוכם, אני ה' א-להיהם" (סוף פרשת תצוה).
דברים אלו מתומצתים יפה בפסוק המוכר מתחילת פרשת תרומה שפתח את דברינו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אך דווקא הוורסיה הארוכה שהבאנו, הלקוחה מסוף פרשת תצוה, מעניינת יותר, בשל הדמיון והשוני למקום אחר, המרוחק כל כך מהחזון האידיאלי. בעוד שבדברים שבסוף פרשת תצוה מצוין יעד סופי של "לשוכני בתוכם" שאליו משועבדת היציאה ממצרים, נגוז יעד זה ונעלם להיכן-שהוא כחלוף שנה בלבד, כפי שאנו קורים בפרשת שלח-לך שבספר במדבר: "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים, אני ה א-להיכם". להיכן נעלם ה – "לשוכני בתוכם"? מה ארע לחזון האינטימי?
מי שחשב שמדובר באנקדוטה בלבד לא יוכל להתעלם מתופעה אחרת שקשורה קשר הדוק לדברים שזה עתה הבאנו. פרשת ויקהל מספרת על ציוויו של משה אל העם בענין הקמת המשכן, וסיפורה דומה להפליא לדברים המובאים בפרשת תרומה, עד שרבים טרחו לבאר את כפילות הדברים. אלא שעל רקע הדמיון הרב יבלוט גם השוני: כאשר משה אומר לעם - "זה הדבר אשר ציוה ה' לאמור, קחו מאתכם תרומה לה'... וכל חכם לב בכן יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה', את המשכן...." הוא אינו מספר על החזון האינטימי של "לשוכני בתוכם". גם לא נצליח למצוא בסביבה הקרובה שום אמירות של משה לעם בענין זה. מכל הפירוט הטכני הגדול נעלמה דווקא התכלית הנשגבה. האם זו השמטה מקרית?
כעת יש לחבר אחד ועוד אחד. משהו קרה במרווח שבין הציווי על הקמת המשכן לבין הקמתו בפועל, שהוביל לגניזתו של החזון האינטימי ולהמרתו בענין אחר. ה - "משהו" הזה הוא כמובן חטא העגל, שהיווה מפץ אדיר שרסיסיו התפזרו לכיוונים רבים, ושאחת מתוצאות המפץ היא, גניזתו של חזון "לשוכני בתוכם". חטא העגל הבהיר שהעם אינו בשל לקשר עמוק: אינו בשל לברית טוטאלית עם ה', אינו בשל לעבוד בלעדית את ה', ואינו בשל לשכינה אינטימית בתוכו.
אגב, אין זו הפעם הראשונה שעם ישראל אינו בשל לאידיאל שהציב לו ה' - כבר במעמד הר סיני אמר העם למשה "דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר עימנו א-לוהים פן נמות" – וזו גם לא תהיה הפעם האחרונה. אלא שבשונה מיעדים אחרים, שאי העמידה בהם התבררה תוך כדי תנועה, ותוך ניפוץ העניין ברעש גדול [עבודת ה' ללא שיתוף עבודה זרה, כניסה מהירה לארץ ישראל] דווקא החזון האינטימי נגנז עוד לפני שהוחל במימושו.
התורה מתארת את תהליך הגניזה: לאחר חטא העגל מודיע ה' לעם על שליחת מלאך שיעמוד לפני העם, אלא שהפעם – בשונה מהשליחות המקורית של המלאך, שתוארה גם היא בתמונת המצב האידיאלית של פרשת משפטים – נוסף צליל צורמני לאותה שליחות: "כי לא אעלה בקרבך", שמשמעותו היתה ביטול חזון ה – "לשוכני בתוכם" [ראו בדברי האבן עזרא בפירוש הארוך: "כי לא אעלה בקרבך - לא יעשו משכן, כי לא אשכון בתוך בני ישראל"]. בתגובה מעוררת התפעלות, משה מנסה לרכך את המכה, ומציע פתרון ביניים - לא ביטול מוחלט של המשכן, אלא יצירת גירסה בעלת אופי מרוחק: ה' ישכון באוהל מועד מרוחק, כזה שאינו נמצא בתוך העם, והעם יבוא לדרוש את ה': "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא את אוהל מועד אשר מחוץ למחנה....".
אם "לשוכני בתוכם" נגנז - מהו החזון האלטרנטיבי? ומהי הדרך למימושו? פרשיות השבוע הבאות יספקו לנו כר נרחב לדיון בדברים אלו. הן גם יבהירו לנו שתמונת המצב האידיאלית לא השתנתה רק בכל הנוגע לחזון האינטימי. גם הברית עצמה הזדעזעה, עד כדי צורך בברית נוספת, ובמקביל התחזק מעמדם של גורמים אחרים.