בפרשתנו אנו קוראים על עשיית שולחן הפנים ונתינת לחם הפנים עליו: "ועשית שולחן עצי שיטים אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו... ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" - ציווי אחד על עשיית השולחן, וציווי אחר על נתינת לחם הפנים.
בכל הנוגע לנתינת לחם הפנים, מוני המצוות מנו ענין זה כמצות עשה. כך, לדוגמא, כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה כז): "הציווי שנצטווינו לשים לחם הפנים לפני ה' תמיד... וכבר ידעת לשון התורה בנתינת לחם חדש כל שבת, ושיהא עמו לבונה, ושיאכלו הכהנים מה שנעשה בשבת הקודמת".
ואולם התמונה שונה בכל הנוגע לעשיית השולחן, שכן מוני המצוות עיקריים לא מנו ענין זה כמצות עשה, ואף נתנו לכך הנמקות שונות, ואולי אף מנוגדות (כפי שנראה בהמשך).
הרמב"םהסביר שאין למנות את עשיית כלי המקדש (ארון, שולחן, מנורה, מזבח ועוד) כמצוות נפרדות, מהטעם שהכלים מהווים חלק מהבית, ועשייתם מהווה חלק מהמצוה הכוללת את בנין בית המקדש - "לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה....וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש" (ספר המצוות, עשה כ'). בהתאם לכך, הציווי בדבר עשיית השולחן מהווה חלק ממצות בנין בית המקדש.
הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם, חלק באופן נחרץ על הרמב"ם והדגיש שהכלים אינם חלק מהבית, ולפיכך אין עשייתם מהווה חלק ממצות בנין בית המקדש. הסיבה שעשיית השולחן אינה נמנית כמצות עשה עצמאית היא – כך הסביר הרמב"ן – משום שעשיית השולחן הינה הכשר מצוה של נתינת לחם הפנים, והיא "נבלעת" בתוך מצות לחם הפנים. בצד ההבדל הרעיוני שבין הרמב"ם לרמב"ן, שעליו נעמוד מיד, קיים גם הבדל בענין מנין המצוות, והוא – מצוות בנית ארון העדות. לשיטת הרמב"ם אין מדובר במצוה עצמאית (שהרי הארון מהווה חלק מהבית), ואילו לשיטת הרמב"ן מדובר במצוה עצמאית, מהטעם שעל ארון העדות לא נתבצעה עבודה כלשהי שהארון יכול היה להיחשב כהכשר שלה (בשונה מהשולחן והמנורה, למשל).
אכן, מדובר בהבדל רעיוני בנוגע להבנת תפקידו של בית המקדש, שכבר נגענו בו בעבר, ועתה נרחיב בו. לשיטת הרמב"ם, המקדש מכוון לרעיון אחד כללי והוא - היותו מקום לעבודת ה', ותכליתו של המקדש גם היא אחת - להביא ליראת ה': "והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו.... הכול נועד לעורר יראת המקדש המביאה לידי יראת ה" (מורה נבוכים ג, מה). תכלית זו אינה מצדיקה הפרדה בין כלי הבית השונים.
הרמב"ן, לעומת זאת, אוחז בגישה אחרת לגמרי, ולפיה המקדש כולל כיוונים ומגמות שונות.מגמה אחת היא המגמה שנזכרה לעיל בדברי הרמב"ם והיא היותו של המקדש מקום לעבודת ה', ומגמה זאת משוייכת אל הבית עצמו. הכלים, לעומת זאת, מכוונים לכיוונים אחרים: הארון הינו מקום השראת השכינה (ראה בפירוש הרמב"ן על שמות כה, ב); והשולחן הוא המקור לברכת ה' בעולם - "שזה סוד השולחן כי ברכת ה' מעת היות העולם לא נברא יש מאין...אבל כאשר יהיה שורש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, וכן השולחן בלחם הפנים – בו תחול הברכה וממנו יבוא השובע לכל ישראל" (פירוש הרמב"ן על שמות כה, כד). הווה אומר – לא מגמה אחת בלבד, אלא מספר מגמות, והכיוון הוא כפול: מקום לעבודת ה', מהאדם כלפי מעלה, ומקום להשראת השכינה ומתן ברכה ושפע, מה' כלפי מטה.