בפרשתנו אנו מוצאים את הציווי שצווה משה את ישראל בשם ה' - "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", וחז"ל למדו מפסוק זה את איסור תחומין בשבת (איסור יציאה מחוץ לתחום).
אלא שנחלקו הדעות, כבר בתקופת התנאים, בשאלה האם איסור תחומין הינו מהתורה או מדרבנן (משנה סוטה ה, ג), וגם הובאו דעות שונות, בשני התלמודים, בשאלה מהו היקף התחום המותר. מחלוקת זו מצאה את ביטויה גם אצל מוני המצוות.
חלק ניכר ממוני המצוות מנו את איסור היציאה מוץ לתחום – כמצוות לא תעשה, ובין אלו נמנים ר' יהודה אלברגלוני, ר' שמעון בן גבירול, והרמב"ם (ל"ת שכ"א). לעומתם, קיימים מוני מצוות שסבורים שאין למנות מצווה זאת כמצוה מן התורה, שכן מדובר באיסור מדרבנן. הבולט בקבוצה זאת הוא הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם.
לכאורה, היה ניתן לתלות את מחלוקתם של מוני המצוות בהבנה הפשוטה של מחלוקת התנאים – אלו המונים את המצווה סוברים כמו ר' עקיבא, שתחומין מהתורה, ואלו שאינם מונים את המצוה סוברים כר' אליעזר שתחומין דרבנן. הדברים מתאימים לחלק ממוני המצוות, אבל לא לשיטת הרמב"ם, שכן במחלוקת התנאים נאמר לשיטת ר' עקיבא שאיסור תחומין מן התורה הוא אלפים אמה, ואילו הרמב"ם במשנה תורה (שבת כז, א) כתב שהתורה לא נתנה שיעור לתחום שבת, והחכמים העתיקו שהתחום הוא שנים עשר מיל, ומדברי סופרים – אלפיים אמה. נראה שהרמב"ם לא פסק כר' עקיבא, אלא דווקא כר' אליעזר (ראה במאמרו של הרב דרור פיקסלר: איסור תחומין ברמב"ם – שמרנות הלכתית כפי שבאה לידי ביטוי בדינמיות פנימית, סיני קל"ח)
לפיכך, ניתן להציע שלוש הבנות בתוקפו של איסור תחומין:
איסור תחומין הוא מן התורה, ושיעורו מן התורה – אלפים אמה. כך תפסו חלק ממוני המצוות, וחלק מהראשונים.
שיטת הרמב"ם - איסור תחומין הוא מן התורה, אלא שהתורה לא כתבה שיעור מפורש. החכמים הגבילו את השיעור מן התורה שלוקים עליו לי"ב מיל, וקבעו אסור נוסף, מדרבנן, של אלפים אמה.
שיטת הרמב"ן – איסור תחומין כולו הוא מדרבנן
עדכוני מכס ורגולציה
