בפרשתנו אנו קוראים על דינו של הגנב: "כי יגנב איש שור או שה, וטבחו או מכרו - חמשה בקר ישלם תחת השור, וארבע צאן תחת השה. אם במחתרת ימצא הגנב, והכה ומת - אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו - דמים לו, שלם ישלם. אם אין לו - ונמכר בגנבתו. אם המצא תמצא בידו הגנבה, משור עד חמור עד שה חיים - שנים ישלם".
ככלל, עונשו של הגנב הוא תשלומי כפל, ובכל הנוגע לשה או שור - תשלומי ארבעה וחמישה (ראו משנה תורה, להלכות גניבה, פרק א').
הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מא) אף הסביר מדוע דוקא בשה ושור העונש גדול יותר:
"ככל שמינהּ של הפשיעה מצוי יותר וקל יותר לביצוע, חייב העונש עליו להיות חמוּר יותר כדי למונעו. ואילו דבר שקורה לעתים נדירות עונשו קל יותר. לכן הקנס על הגונב צאן הוא כפל הקנס (על גניבת) שאר המטלטלין - כוונתי לתשלומי ארבעה - וזאת בתנאי שיצאו מידו במֶכֶר או בטביחה. כי גניבת הצאן היא המרובה ביותר תמיד בשל היותם בשׂדות, במקום שאי-אפשר לשמור עליהם כמו ששומרים על דברים שבתוך הערים. לכן נוהגים הגנבים למהר ולמוכרם, כדי שלא יוכרו בידיהם או לטובחם כדי שגופם ייעלם. לכן היה עונשו של הדבר המרובה ביותר גדול יותר. לקנס על גניבת בקר נוספה עוד יחידה. מפני שיותר קל לגנוב אותם, שהצאן רועים מכונסים, כך שאפשר לרועה להשגיח עליהם, ולרוב ניתן לגנוב אותם רק בלילה, ואילו הבקר רועים מפוזרים מאוד - דבר זה הוזכר בחקלאות - ואי-אפשר לרועה להשגיח עליהם. לכן מרבים לגנוב אותם".
אלא שבמהלך הפסוקים על עונשו של הגנב אנו קוראים גם את דינו של הגנב הבא במחתרת, שאין לו דמים. וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ט'): "הבא במחתרת, בין ביום בין בלילה - אין לו דמים: אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם, פטורין. ורשות יש לכול להורגו בין בחול בין בשבת, בכל מיתה שיכולין להמיתו... ומפני מה התירה תורה דמו של גנב, אף על פי שבא על עסקי ממון? לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו, יהרגנו; ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב כרודף אחר חברו להורגו, ולפיכך ייהרג - בין שהיה גדול בין שהיה קטן, בין זכר בין נקבה. היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו, ולא בא אלא על עסקי ממון - אסור להורגו, ואם הרגו, הרי זה הורג נפש".
אלא שיש לברר בכל הנוגע לדינו של הבא במחתרת שמותר להורגו - האם מדובר בעונש המגיע לגנב הבא המחתרת, או שמדובר בפרט מהלכות הרוצח, או ליתר דיוק – אחד מפרטי דיני רודף? מדובר בשאלה עיונית מעניינת, אך גם בשאלה מעשית, שכן בכל הנוגע לדין הרודף, מדובר בציווי להציל את הנרדף, בעוד שאצלנו מדובר ברשות להרוג את הגנב. ועוד, שהציווי להרוג את הרודף מסוייג בכך שלא ניתן להציל את הנרדף באמצעות פציעת הרודף ולא בהריגתו, בעוד שאצל הגנב אין אנו מוצאים סייג זה (ראו משנה תורה, הלכות רוצח פרק א').
לשון הכתוב אינה מסייעת לפתרון הענין, אף כי הקשר הדברים מעיד על כך שמדובר בענישה לגנב, שכן דין הבא במחתרת מצוי בין עונש תשלומי ארבעה וחמישה לבין עונש תשלום הכפל.
למעשה הדבר נמצא במחלוקת בין מוני המצוות. הרמב"ם (ספר המצוות, עשה רל"ט) קבע מפורשות כי מדובר בעונש: "הציווי שנצטווינו בדין הגונה, שנגבה ממנו תשלומי כפל, או תשלומי ארבעה וחמישה, או נהרגנו אם בא במחתרת, או נמכרנו. כללו של דבר - כל עונשי הגנב". בהתאם לכך נבדל דינו של הבא במחתרת מדין רודף כפי שפורט לעיל. (ראו על כך בהרחבה בביאור יד פשוטה להלכות
לעומת זאת, רבנו סעדיה גאון, ספר המצוות שלו, מנה כעונשי הגנב את תשלומי הכפל ואת תשלומי הארבעה וחמישה, אך לא מנה כעונש את דין הבא במחתרת, וכתב על כך הר"י פערלא בביאורו: "דין מחתרת אינו ממשפטי הגנב כלל, אלא הוא אחד מדיני הרוצח, ולא אמרה תורה אלא שאם הרגו בעל הבית – אין זה בכלל אזהרת לא תרצח".
עדכוני מכס ורגולציה
