פרשת ויקהל עוסקת, רובה ככולה, בענייני המשכן. היא כוללת את ההוראות של משה לעם ישראל בענין הבאת התרומות למשכן ("ויאמר משה אל עדת בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'") וכוללת כמובן את הביצוע – עשיית המשכן וכליו (למשל: "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות").
על אף שהמשכן עומד במרכזה של פרשתנו, פותחת הפרשה בענין אחר - השבת: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ששת ימים תיעשה מלאה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת". בעצם העברת ההוראות לעם בענין השבת אין חידוש, שכן משה נצטווה לעשות כן עוד לפני חטא העגל, לאחר שנמסרו לו הציוויים בענין המשכן ("ויאמר ה' אל משה לאמור: ואתה דבר אל בני ישראל לאמור – אך את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם"). ואולם המעמד שבו נמסרו לעם ההוראות הינו מפתיע ביותר, שכן משה בחר להקהיל את כל עדת בני ישראל לשם כך ("ויקהל משה"), דבר שלא נעשה ביחס למתן ההוראות לבנית המשכן, אשר נמסרו לכל עדת בני ישראל ללא הקהלה מיוחדת.
ייחודה של תופעת הקהלת העם מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שמשה לא הצטווה להקהיל את העם והיתה זו יוזמה עצמאית שלו, ולפיכך תעלה השאלה ותצוף – מדוע בחר משה להקהיל את העם ומה הוא ביקש להשיג בכך? ומדוע בחר לתת את ציווי השבת במסגרת אותה התקהלות?
היה זה המדרש (מדרש אגדה, הובא ב"תורה שלמה" על אתר) שחש בדמיון הלשוני שבין "ויקהל משה" של פרשתנו לבין ההקהלה הקודמת לכך הנזכרת בחטא העגל – "וייקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", ודרש – "תבוא קהילת משה רבנו ותכפר על קהלת אהרון". כלומר, לדעת המדרש, משה בחר במתכוון להקהיל את העם לצורך מתן הוראות בענין השבת, כתגובת נגד להקהלות העם על אהרון בענין חטא העגל. נראה לנו נכון, ברוח המדרש, לבוא ולהוסיף התקהלות אחרת המוכרת לנו, והיא - מעמד הר סיני אשר קרוי בשם "יום הקהל" ואשר נאמר עליו: "יום אשר עמדת לפני ה' א-לוהיך בחורב, באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דבריי" (דברים ד, י). בהתאם לכך נסביר מיד כי משה בחר להקהיל את העם בענין השבת גם כתגובה ליום הקהל של מעמד הר סיני.
אסור להחמיץ את הרגע הדרמטי שבו אנו מצויים כרגע: שתי ההתקהלויות המוכרות לנו עד היום הסתיימו בכישלון. על כשלונו של מעמד הר סיני כבר עמדנו בעבר והסברנו שהעם לא עמד באתגר שהוצב לו, לא עלה אל ההר ולא עבד את ה' על ההר. כתוצאה מכך - הברית שנכרתה עם בני ישראל נעשתה מול ההר, במעמד חלקי ולא מלא של העם, ובוודאי שלא בהקהלת כל העם. ההקהלה השניה – התקהלותו של העם על אהרון לעשות לו אלהים הסתיימה בעשיית העגל ובטרגדיה נוראית. לאחר חטא העגל לא התקיים מעמד המוני של כל העם: בעקבות חטא העגל לקח משה את אוהלו ונטה אותו מחוץ למחנה, ולאחר שירד משה מההר בפעם האחרונה הוא מסר את דברי ה' לכל בני ישראל, אך לא במעמד המוני של התקהלות כל העם.
כעת משה הגיע לסימן שאלה גדול: כיצד להתקדם הלאה? מצד אחד – העם חטא בחטא נורא, והקשר עם בני ישראל מושתת כרגע על תיווכו של משה רבנו, אשר קיבל באופן דיסקרטי את דברי הברית החדשה. מצד שני - לא ניתנה למשה כל הוראה להשעות את ביצוע הקמת המשכן המיועד לכל העם. מה עושים? האם ממשיכים קדימה? האם כרגע רק משה יעמוד בחזית והוא יהיה הצינור שדרכו יישמר הקשר עם ה', או שממשיכים עם התוכנית המקורית, מקימים את המשכן, ומייצרים את הקשר הישיר בין ה' לעם ישראל? האם מתקדמים וכיצד?
משה רבנו, שראיית כלל ישראל עמדה בבסיס שליחותו נוקט כאן במהלך נועז אך גם מחושב. הוא אינו מוכן לקבל את האפשרות הראשונה, שהוא יהווה את הקשר בין ה' לבין בני ישראל (כזכור, משה כבר דחה בעבר את הצעתו של ה' - "ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול"), והוא מבקש לייצר שותפות מחודשת של העם עם ה'. לפיכך, החליט משה להתניע את התהליך ולייצר מהלך מכונן מחודש, תחת פיקוחו שלו, ובהתאם לכך הוא מקהיל את העם בפעם השלישית. אלא שמשה, המודע היטב לכשלונות העם ולמגבלותיו, עושה זאת באופן מבוקר. ראשית – כל התהליך נעשה בפיקוחו ובהשגחתו של משה; זו לא תהיה התקהלות של העם עם אהרון, אלא איתו. שנית – משה רבנו נוטש את המהלכים הגרנדיוזיים (כאמור, היו שנים כאלו בעבר הקרוב, שנכשלו) והוא מבצע כאן מהלך קטן – התקהלות לצורך קבלת מצוות השבת. זהו יעד שניתן להשיג אותו שכן העם כבר מכיר את מצוות השבת (היא נזכרה בענין המן וגם, כמובן במעמד הר סיני בעשרת הדיברות). משה הניח, ובצדק, שקיימים סיכויים טובים שההתקהלות תצליח – כל העם יגיע, העם ישמע את הדברים ממשה, לא יירתע, לא יחפש אפיקים אחרים, והרכבת תעלה מחדש על הפסים.
בדיעבד אנו יודעים שהמהלך הצליח. לא קראנו על טרגדיה חדשה. בעקבות המהלך הזה משה מבין שקריאתו את המפה היתה נכונה: שציוויי ה' לא הושעו ושהקמת המשכן הינה מהלך רצוי. בעקבות קבלת האור הירוק מתקדם משה רבנו ופותח בעשיית המשכן.
שבת שלום,
גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
