בסוף אוקטובר שנת 1930 פורסם הספר הלבן השני של ממשלת בריטניה בענין ארץ ישראל. היה זה ספר נורא. הוא היווה נסיגה ממדיניות בריטניה ומהצהרת בלפור בענין הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הוא קבע שיש להגביל את העליה של יהודים לארץ ישראל בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית, ובהתחשב במצב התעסוקה ברחוב הערבי. הוא גם קבע שניתן למכור קרקעות ליהודים בארץ ישראל רק במקרה שלא תהיה פגיעה בערבים.
פרסום הספר הלבן עורר מחאה במערכת הפוליטית בבריטניה, עד שהיה חשש למעמדה של הממשלה בראשות מקדונלד. בפולין, בארצות הברית ובדרום אפריקה התקיימו הפגנות אנטי-בריטיות. ראש הממשלה מקדונלד זימן אליו את חיים וייצמן וביקש לפתוח בשיחות כדי להגיע לפתרון עם התנועה הציונית, וייצמן ניהל מו"מ עם ממשלת בריטניה על ניסוח הצהרה שתבהיר את הספר הלבן, באופן שיאפשר לממשלת בריטניה לרדת מהעץ ושיספק את ההסתדרות הציונית.
בפברואר 1931 פורסמה איגרת רשמית ממקדונלד לווייצמן. באיגרת זו, שקיבלה לפי דרישתו של וייצמן מעמד שווה למעמדו של הספר הלבן, חזרה והכריזה ממשלת בריטניה על מחויבותה להקים לעם היהודי בית בארץ-ישראל. האיגרת היוותה הודאה ברורה בחובתה של ממשלת בריטניה לדאוג גם לגורל היהודים המבקשים לעלות לארץ-ישראל בעתיד, ולא רק לאינטרסים של תושבי ארץ-ישראל היהודים והערבים, כפי שהשתמע מתוך הספר הלבן.
מהלכו של וייצמן נתקל בהתנגדות גדולה, מצד הרוויזיוניסטים, אך לא רק. לדעתם לא היה די באיגרת מקדונלד. לדעתם היה וייצמן צריך לדרוש מממשלת בריטניה להגשים את המנדט במלואו, ולבטל את שני הספרים הלבנים – זה של פאספילד, שלנו, וזה שקדם לו - של 1922. הרוויזיוניסטים תבעו כי יש להכריז על "המטרה הסופית" של הציונות, דהיינו על הקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן.
בקונגרס הציוני ה - 17 שנערך בבזל תקף ויצמן את הדרישות הלא מציאותיות של הרוויזיוניסטים, והגן על המדיניות של "עוד דונם ועוד עז" ועל התקדמות בשלבים לקראת המטרה, מדיניות שהביאה, לדברי הרוויזיוניסטים, להחלשת התנופה המדינית של הציונות. וייצמן טען שאין שום סיכוי להיווצרותו של רוב יהודי בארץ-ישראל בעתיד הנראה לעין, ולפיכך תביעה למדינה יהודית באותה עת רק תזיק ותעורר מתחים מיותרים עם הערבים והבריטים. הקונגרס היה אחד הקונגרסים הסוערים ביותר, ובמהלכו קם ז'בוטינסקי מכסאו וקרא "זה לא קונגרס ציוני!". הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם, ואחריו עזבו גם כל צירי מפלגתו.
אז - הכל או לא כלום או שלב אחרי שלב? האם אבולוציה או רבולוציה? עוד דונם ועוד עז או הכרעה מדינית ברורה? מהי הדרך הנכונה?
שאלה קשה שלא נוכל לדון בה כאן, אבל במקום זאת נספר על תהליך כיבוש הארץ שמתואר בפרשה שלנו, פרשת משפטים [כי בוודאי הספקתם לשאול את עצמכם מה לכל הדברים הנ"ל ולפרשת השבוע, והנה-הנה הגענו אליה].
אז בפרשת השבוע שלנו מספר הקב"ה לעם ישראל כיצד תתבצע הורשת הארץ מעמי כנען שישבו בה, וכך הוא אומר:
אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם, וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ, וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת. פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
וכך מסתבר, שבהבטחה על כיבוש הארץ מידי עמי כנען, מדובר על תהליך ועל שלבים, מעט מעט – לאט לאט, ולא במכה אחת. בענין הזה, לכל הפחות, הכיוון הוא ברור - אבולוציה, דונם ועז. וכל זאת - על אף שהובטח לעם ישראל על סיוע של כח עזר, צרעה, שתגרש את עמי כנען [לא ברור מהי הצרעה זאת – האם הצרעה המוכרת לנו, או מחלת צרעת, או שמדובר בסיוע ממצרים? לא ברור].
ומדוע לאט לאט מעט מעט? כי הדברים, גם אם הם מכוונים מלמעלה, עדין נעשים באופן ארצי ומציאותי, בתהליך. בתהליך, פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חיית השדה. בתהליך, כי כפי שנקבע להלכה, אם יושבי הארץ ישלימו עם ישראל ולא ילחמו בעם ישראל ויקבלו את שבע מצוות בני נוח - יוכלו להישאר במקומם. בתהליך, כי דברים לא יכולים להיעשות במכה, כי דרוש להם זמן.
עדכוני מכס ורגולציה
