בפרשתנו מובא הציווי בענין פטר חמור: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני ... וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה – וערפתו".
הרמב"ם מנה בענין זה שתי מצות נפרדות: האחת – "הציווי שנצטוינו לפדות פטר חמור בשה" (ספר המצוות, מצות עשה פ"א) , והשניה – "הצווי שנצטוינו בעריפת פטר חמור, אם אינו רוצה לפדותו" (מצות עשה פ"ב).
נשאלת השאלה מדוע הרמב"ם מנה את הפדיה והעריפה כשתי מצות, ולא כמצוה אחת. והרי הרמב"ם בעצמו הניח את הכלל שאין למנות את פרטי המצוה ודקדוקיה כמצוה אחת (הכלל השביעי לספר המצוות; כך למשל הסברנו מדוע הרמב"ם מנה מצוה אחת של מילה, הכוללת את מילת הבנים ומילת העבדים; וכך מוסברות החלופות השונות בדין קרבן עולה ויורד – כשבה או שני בני יונה - למשל, שאינם נמנים כמצוות נפרדות).
ואכן, מוני מצוות אחרים (למשל רבנו סעדיה גאון) מנו רק את מצות פדיון פטר החומר ולא את מצות העריפה. הרמב"ם עצמו השגיח בשאלה זאת, והשיב (שם): "ה' יודע ועד שהדין היה מחייב כן, לולא מצאנו בענין זה לשון המורה על היותן שתי מצות, והוא אמרם (במסכת בכורות) "מצות פדיה קודמת למצות עריפה". אלא שעדין קשה מדוע ראתה המשנה (שעליה מסתמך הרמב"ם) לחלק את ענין פטר חמור לשתי מצות נפרדות ולא לכללן במצוה אחת.
ניתן להסביר שההפרדה לשתי מצות נובעת מתכליתן השונה של כל אחת מהמצות. פדיון פטר חמור בא לחזק את זכרון יציאת מצרים – "כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים שהרג כל בכוריהם שנמשלו לחמורים" (ספר החינוך, יב). עריפת פטר חמור, לעומת זאת, אינה קשורה ליציאת מצרים, ואף אינה נחשבת להעלאת החמור לגבוה (בשונה מהקרבת בכור בהמה, הבאה לזכר יציאת מצרים), אלא מהווה הריגת החמור, על מנת שלא ישתמשו בו. וזאת למה? על מנת לתמרץ את האנשים לכך שפטר החמור יפדה (ראה מורה נבוכים ג, לט).
נמצא, שמצות עריפת פטר חמור מהווה בעצם מצות עזר לקיום המצוה הראשית של פדיון החמור, והיא בעלת אופי שונה ונפרד: לא זכרון יציאת מצרים, לא קרבן לגבוה, אלא תמריץ שלילי לבעל החמור. לכן אין היא יכולה להיכלל בתוך המצוה הראשית של פדיון החמור. מצד שני, עדין ראוי לעיין בשאלה מדוע מצות עזר ראויה כלל להימנות, ונרחיב על כך בעז"ה באחד מעיוננו הבאים.
עדכוני מכס ורגולציה
