"מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה – חייב. ... ואינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כלו כאחד פעם אחת", כך כתב הרמב"ם בספר משנה תורה (שקלים א, א). חובת מתן מחצית השקל נוהגת רק בתקופת בית המקדש, בארץ ובחוץ לארץ, וחייבים בה גברים – כהנים לווים וישראלים, אך לא נשים ולא קטנים (שקלים א, ז).
מדובר במס לכל דבר וענין שנועד לממן חלק ניכר מקרבנות הציבור: "תרומת הלשכה מה יעשה בה? לוקחין ממנה תמידין של כל יום, והמוספין, וכל קרבנות הציבור, ונסכיהן, והמלל שמולחין בו את הקרבנות,... והקטורת... ולחם הפנים... והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח..." (משנה תורה, שקלים ד, א).
לצורך גביית המס התקיים מנגנון גביה מסועף: "באחד באדר משמיעין על השקלים, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן. בחמישה עשר בו, ישבו השולחניין (=החלפנים) בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת – כל מי שיתן להם חקבלו ממנו, ומי שלא נתן – אין כופין אותו ליתן. בחמישה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן. וכל מי שלא יתן – ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו, ואפילו כסותו" (משנה תורה, שקלים א, ט).
מדובר למעשה בתשלום חובה (מס) המזכה את האדם בשותפות בקורבנות הציבור. לכן גם ברור מדוע המס הוא רגרסיבי, דהיינו שחל בשעור שווה על הכל, ללא תלות בהכנסה של המשלם ("העשיר לא ירבה והדל לא ימעט ממחצית השקל") - משום שהשותפות בקורבנות הציבור היא של כל ישראל, באופן שווה, ללא קשר למעמדו של האדם. בכיוון זה כתב בעל ספר החינוך: "משרשי המצוה, שרצה הקב"ה לטובת כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה.... ושיהיו הכל – אחד עני ואחד עשיר שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כולן".
שבת שלום, גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
