בפרשתנו אנו מוצאים את הציווי שצווה משה את ישראל בשם ה' - "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", וחז"ל למדו מפסוק זה את איסור תחומין בשבת (איסור יציאה מחוץ לתחום). אלא שנחלקו הדעות, כבר בתקופת התנאים, בשאלה האם איסור תחומין הינו מהתורה או מדרבנן (משנה סוטה ה, ג).
חלק ניכר ממוני המצוות מנו את איסור היציאה מוץ לתחום – כמצוות לא תעשה, ובין אלו נמנים ר' יהודה אלברגלוני, ר' שמעון בן גבירול, והרמב"ם (ל"ת שכ"א). לעומתם, קיימים מוני מצוות שסבורים שאין למנות מצווה זאת כמצוה מן התורה, שכן מדובר באיסור מדרבנן. הבולט בקבוצה זאת הוא הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם.
המעניין הוא שגם בטעם האיסור נחלקו הדעות. בעל ספר החינוך כתב בטעם הדבר (ל"ת כ"ד) "שנזכור ונדע שהעולם מחודש לא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ואת הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי'. על כן לזכר הדבר ראוי לנו שננוח במקום אחד כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול ועונג". כלומר, לדעת בעל ספר החינוך, איסור תחומין מחזק את חובת השביתה בשבת ואת המנוחה, המסמלים את האמונה בחידוש העולם (דהיינו שה' ברא את העולם יש מאין, ולאחר מכן שבת ביום השביעי).
לעומתו, כתב ר ' דוד הכוכבי, בעל ספר הבתים (ל"ת שכ"א), כתב כי "כוונת אזהרה זו לפי שההליכה אינה בכלל המלאכות, ואילו לא נאסר זה – היה מותר ללכת בכל מקום שירצה, ואם כן בטלה כוונת השביתה, כי לא יתעורר האדם במה שצריך להתעורר בענין השבת (כ)שהוא הולך לעסקיו". לשיטה זאת, איסור תחומין אינו מטרה כשלעצמה, אלא מכשיר הנועד לאפשר לאדם להתפנות מענייניו לטובת התמקדות בענייני השבת.
הסברו של בעל ספר החינוך אינו יכול להתאים לשיטת הרמב"ן, שכן לפי הסבר זה מדובר באיסור שהוא מגופי שבת ממש, ועל כן לא ניתן להגדירו כאיסור מדרבנן. הסברו של ר' דוד הכוכבי יכול להתאים לשתי הדעות גם יחד: אלו שמנו את איסור התחומין כאיסור מן התורה, יסבירו שבשל אופיו המיוחד של האיסור אין הוא "נבלע" במצוות לא תעשה אחרות הקשורות לשבת, והוא נמנה כאיסור עצמאי. אלו שסוברים שאיסור התחומין הינו מדרבנן ינמקו זאת בכך שמדובר באיסור בעל אופי של סייג בלבד.
עדכוני מכס ורגולציה
