בפרשתנו אנו קוראים את הציווי על השבת: "זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי - שבת לה' א-לוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך, וגרך, אשר בשעריך".
רובם של מוני המצוות מנו לפחות שתי מצוות הקשורות לביצוע מלאכה בשבת: האחת – מצות לא תעשה, האוסרת על ביצוע מלאכה בשבת (ראו, למשל, בספר המצוות ל"ת ש"כ), והשניה, מצוות עשה, לשבות ביום השביעי (שם, עשה קנ"ד).
השאלה המעניינת בהקשר זה היא מהו היחס בין תוכנן של שתי המצוות, שהיינו בין תוכנה של מצות העשה של שביתה בשבת לתוכנה של מצות הלא תעשה של איסור מלאכה בשבת: האם קיימת זהות בתוכן המצוות, או שמא חפיפה ביניהן, או שבכלל מדובר במצוות בעלות תכנים שונים?
לשיטת הרמב"ם, תוכנה של מצוות העשה רחב יותר מתוכנה של מצוות הלא תעשה. בעוד שמצות הלא תעשה כוללת איסור על ביצוע מלאכה בשבת, הרי שחובת השביתה כוללת לא רק שביתה ממלאכה אלא גם מדברים נוספים: "נאמר בתורה תשבות – אפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהם" (הלכות שבת כא, א).ומה הם אותם דברים יתירים? למשל, טלטול חפצים, טיפול בענייני החול ועוד: "מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנויות, אלא בטילין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה; ואם היה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת; לפיכך שביתה מדברים אלו, היא שביתה השווה בכל אדם" (שם, כד, יג).
הרמב"ן, לעומתו, סבור שלא קיימת כלל חפיפה בין שתי המצוות: בעוד שמצות הלא תעשה כוללת את איסורי המלאכה, הרי שמצות השביתה בשבת מתייחסת אך ורק לאותם דברים אינם באים בגדר מלאכה כלל:
"שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שולחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח.... הנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרחים והעמל בעשה הזה" (פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא כג, כד).
מדוע מוכן הרמב"ם לקבל מצב של מצוות החופפות בתוכנן? כבר כתבנו על כך בדוננו במצות שביתת הארץ,והסברנו מגמת המצות העשה והלא תעשה - שונה לגמרי. במצוות לא תעשה הדגש הוא על התרחקות מהמעשה הלא נכון: שמירת האיסור אינה לוקחת אותנו קדימה, אלא מרחיקה אותנו מהמעשה הלא נכון ושומרת עלינו שלא נתדרדר אחורה. מנגד, במצות העשה הדגש הוא על ההליכה קדימה: למשל, הקנית דעה נכונה או מידה ראויה – ראה מורה נבוכים ג, כז). וכך, למשל, אדם שנאנס ולא קיים את המצווה – אם עבר על לאו, הרי שמצב האונס גורם לכך שאין בביצוע העבירה משום הליכה אחורה. מצד שני, אם ביטל מצות עשה, ברור שמצב האונס לא גורם לכך שהאדם ייראה כאילו הוא כן קיים את מצות העשה, ומצב האונס לא לוקח את האדם קדימה.
עדכוני מכס ורגולציה
