בפרשתנו אנו קוראים את סיכום בנית המשכן וכליו והכנת בגדי הכהנים, וזהו גם המקום להציג מבט על אודות עבודת ה' במקדש.
כפי שסקרנו בעבר, לדעתו של הרמב"ם(מורה נבוכים ג, מה), כיוון עבודת ה' במקדש הוא מלמטה למעלה, הווה אומר, העבודה במקדש באה לחזק את האמונה באל אחד שאותו עובדים, ולהביא את האדם לידי יראת ה': "והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו.... הכול נועד לעורר יראת המקדש המביאה לידי יראת ה'".
ברוח זאת הוסברו מצוות כמו עשיית בגדי הכהנים, הקרבת הקטורת, עשיית שמן המשחה, רחיצת ידיהם ורגליהם של הכהנים, וכמובן בנין בית המקדש עצמו, וראו גם בדברינו בפרשות הקודמות.
אלא שראשונים אחרים חלקו על הרמב"ם בשאלת ה"כיוון" הרוחני במקדש. הרמב"ן, למשל, בפירושו לתורה (שמות כה, ב), כתב על המשכן -"ציוה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו ושם ידבר עם משה ויצוה את ישראל, והנה עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא הארון".דהיינו, שעבודת המקדש מורכבת משני כיוונים: האחד – מלמטה למעלה ("שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו"), והשני – מלמעלה למטה ("מקום מנוחת השכינה"). הכיוון מלמעלה למטה בא לידי ביטוי גם בענין לחם הפנים: "וכן השולחן בלחם הפנים – בו תחול הברכה וממנו יבוא השובע לכל ישראל". גם ריה"ל בספר הכוזרי, שדן בהשראת השכינה בהקשר לקרבנות, כתב כי: "והכוונה במצוה זו (=קרבנות) היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש", כאשר הדגש הוא על השראת שכינה במובניה השונים על העובדים במקדש ועם ישראל בכללותו.
הבדלים אלו באו לידי ביטוי גם במנין המצוות.לפי שיטת הרמב"ם, אין למנות את עשיית כלי המקדש כמצוות עצמאיות, שכן כלי המקדש הינם פרטים של כלל אחד (בית המקדש) ועשייתם נכללת בתוך מצות העשה הכללית של בנין בית המקדש, ודברים אלו עולים בקנה אחד עם הכיוון האחד בעבודת המקדש – מלמטה למעלה. לעומת זאת, שיטת הרמב"ן בספר המצוות (השגות למצות עשה ל"ג) יש למנות את מצות עשית הארון כמצוה עצמאית, בנוסף לבניית בית המקדש, ודברים אלו עולים בקנה אחד עם שני הכיוונים בעבודת ה', כאשר הארון משמש בכיוון מלמעלה למטה - להשראת השכינה.
עדכוני מכס ורגולציה
