חובת הגלות של רוצח בשגגה לעיר מקלט נמנית כאחת מתרי"ג מצוות (עשה רכ"ה): "להגלות מכה נפש בשגגה מעירו לעיר מקלט". אחד מהדינים הקשורים למצוה זאת הוא איסור היציאה של הגולה מעיר המקלט לשום ענין: "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם. ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות. ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם, עד מות הכהן הגדול. ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו" (משנה תורה, הלכות רוצח, ז, ח).
ותמה על כך ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו אור שמח על הרמב"ם - מדוע הגולה אינו יוצא מעיר המקלט אפילו כאשר הרבים צריכים לתשועתו, והלא פיקוח נפש דוחה כל מצוה שבתורה, ובוודאי פיקוח נפש של כל ישראל? והשיב, שהחשש הוא שגואל הדם ינסה להרוג את הגולה אם יצא מעיר המקלט, ואין חובה על האדם להכניס את עצמו בספק סכנה, אפילו עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית.
הסברו של ר' מאיר שמחה הכהן נסמך על פרשתנו. בפרשתנו (ד, יט) אנו קוראים על ציוויו של ה' משה: "ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". מלשון הפסוק עולה כי שיבתו של משה, מנהיג ישראל, למצרים, התאפשרה אך ורק משום שמתו כל האנשים שביקשו את נפשו של משה. ר' מאיר שמחה הכהן חידד את הענין היטב: "מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא את בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה" (ספר משך חכמה על פרשתנו). וכבר קדם לו בשנים רבות הרלב"ג (על פרשתנו) שכתב "שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנה, ואף על פי שילך במצות ה' יתעלה...כי אם לא היו מתים לא היה מסכים משה ללכת שם, כי אין ראוי לאדם שיסמוך על הנס".
המעניין הוא שגם באירוע של פרשתנו מדובר בחשש מנקמת דם של גואל דם. עמד על כך הרלב"ג על פרשתנו, שהסביר מיהם אותם האנשים שביקשו את נפשו של משה, שמותם איפשר את שיבתו של משה למצרים: "יתכן שמתו פרעה ועבדיו שהיו יודעים ענין הריגת משה האיש המצרי, ומתו גם קרובי הנרצח וכל יודעיו, באופן שלא היה שם מי שישתדל לנקום נקמתו".
להשלמת התמונה נציין כי ניתן גם הסבר אחר לשאלה מדוע הגולה אינו יוצא מעיר המקלט אפילו להצלת רבים, והוא – שישיבתו של הרוצח בשגגה בעיר המקלט אינה מצוה המוטלת עליו כשאר מצוות הגוף, שהן נדחות מפני פיקוח נפש, אלא מעין עונש של בית דין. ועונש שכזה אינו ניתן להפקעה כלל ("יד פשוטה" על הלכות רוצח, שם).