בפרשתנו נאמר "וידבר ה' אל משה ואל אהרון, ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים", ודנו המפרשים בשאלה מה בדיוק היה תוכן הציווי אל משה ואהרון ביחס לבני ישראל, שכן לשון הפסוק אינה ברורה.
האבן עזרא מסביר שהציווי היה ללכת אל בני ישראל, כאילו נאמר "ויצוום ללכת אל בני ישראל"; הספורנו מסביר שלשון "ויצוום" פירושה "וימנם" והכוונה שה' מינה את משה ואהרון למנהיגי העם; ואילו רש"י, בעקבות המדרש, מסביר שהציווי למשה ואהרון היה להנהיג את העם בנחת ולסבול אותם.
החובה להתנהג עם הציבור בנחת ולסבול אותו נפסקה להלכה ביחס לדיין: "אסור לדיין לנהוג בשררה על הציבור ובגסות רוח, אלא בענווה ויראה... וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש, אף על פי שהן עמי הארץ... וסובל טורח הציבור ומשאן כמשה רבנו, שנאמר בו 'כאשר יישא האומן את היונק' (במדבר יא,יב). והרי הוא אומר 'ואצווה את שופטיכם' (דברים א,טז) - זו אזהרה לדיין, שיסבול את הציבור 'כאשר יישא האומן את היונק'. (משנה תורה, סנהדרין כה, א-ב).
בהמשך דבריו מסתמך הרמב"ם על המדרש שעליו גם נסמך רש"י, וכותב: "וצא ולמד ממשה רבנו, רבן של כל הנביאים כיון ששלחו הקדוש ברוך הוא להם במצרים, נאמר 'ויצוום אל בני ישראל' (שמות ו,יג); אמרו מפי הקבלה, שאמר להם למשה ולאהרון, על מנת שיהיו מקללין אתכם, וסוקלין אתכם באבנים".
שאלה מעניינת היא מהו מעמדה של החובה המוטלת על הדיין לנהוג בנחת עם הציבור ולסבול אותו. האם מדובר בחיוב שתוקפו מן התורה או לא? ואם מן התורה – מדוע הוא אינו נמנה כמצוה עצמאית כדרך שנמנו המצוות "לשפוט בצדק" ו- "שלא לעוול משפט"?
נשיב בתחילה על השאלה השניה: החובה לנהוג בנחת אינה נמנית כמצוה מהסיבה הפשוטה שאין ציווי בתורה המחייב לנהוג כך לדורות:הביטוי "כאשר ישא האומן את היונק" נאמר כציווי ה' למשה, ולא כציווי לכלל השופטים והדיינים, ואילו הפסוק "ואצווה את שופטיכם" היה ציווי של משה אל שופטי העם. וגם הפסוק שלנו – גם הוא ציווי של ה' אל משה ואהרון ולא ציווי אל כלל השופטים לדורות. וכלל ידוע במנין המצוות לרמב"ם הוא שאין מונים מצוה שאינה נוהגת לדורות.
הניתוח הנ"ל מראה גם שמעמדה של החובה אינו מן התורה. כפי שהראינו, האזהרה לדיין נלמדת מציווי של משה לשופטי העם. ואם כך הוא הדבר, הרי ברור שאין מדובר בחובה מן התורה, שכן אין זה אפשרי שלציווי של משה לעם ינתן תוקף של חובה מן התורה.
שבת שלום,
גיל נדל