כידוע, אנו מקדשים את יום השבת בכניסתו וביציאתו, בקידוש ובהבדלה. מקור הדברים הוא בפרשתנו, בפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו'. לדעת הרמב"ם (שבת כט, א) גם הקידוש בליל שבת וגם ההבדלה במוצאי שבת הינם מצות עשה מן התורה, אך ראשונים אחרים חלוקים עליו וסוברים שההבדלה אינה מן התורה (בשונה מהקידוש; ראו במגיד משנה שם).
שאלה נפרדת היא האם מצות הקידוש (בין אם מדובר רק בקידוש של ליל שבת, ובין אם מודבר גם בהבדלה) נמנית כמצות עשה עצמאית, או שהיא נספחת למצוה אחרת הקשורה לשבת. לדעת רבים ממוני המצוות (הרמב"ם, הסמ"ג ועוד) מדובר במצות עשה עצמאית, וכפי שכתב הרמב"ם (ספר המצוות עשה קנ"ה): 'הציווי שנצטווינו לומר דברים ביום השבת בעת כניסתו ובעת יציאתו, נזכיר בהם גדולת היום הזה ורוממותו, והבדלתו משאר הימים שקדמו לו ואשר יבואו אחריו'. ואולם, רבנו סעדיה גאון לא מנה מצוה זאת כמצות עשה, והסבירו בדבריו (ר"י פערלא, עשה לג) שלשיטת רס"ג הקידוש הוא כמו ברכת המצוות, והמצווה שעליה מברכים היא מצות השביתה בשבת. וכשם שהחובה לברך 'על נטילת לולב' אינה נמנית כמצוה עצמאית, כך גם החובה לקדש את השבת אינה נמנית כמצוה עצמאית.
עמדת הרמב"ם משקפת תפיסה עקרונית אודות המצוות. בעבר (כי תבא תשס"ט) כבר עמדנו על ההפרדה הקיימת במצוות בין האמירה לבין הדיבור, וסקרנו שני עניינים שבהם קיימת הפרדה בין האמירה לבין מעשה: מצות מקרא ביכורים ומצות הבאת ביכורים, מצות סיפור יציאת מצרים ומצות אכילת קרבן פסח ומצה. הפרדה זו משקפת את ההבנה שעולם המצוות מוצא את ביטויו באפיקים שונים, לא רק במעשים אלא גם בהיבטים אחרים, וכפי שכתב הרמב"ם בתחילת הכלל התשיעי בספר המצוות: "דע, שכל צוויי התורה ואזהרותיה הנה הם בארבעה דברים: בדעות, ובפעולות, ובמדות, ובדבור". בהתאם לכך, נוכל לומר שההבחנה בין ההיבטים השונים מהווה שיקול מספיק להפרדה בין מצוות שונות, ולכן מצות הקידוש (שהיא מצוה שבדיבור) אינו יכולה, בהגדרה, להצטרף למצות מעשה כמו מצות השביתה בשבת.
עדכוני מכס ורגולציה
