לאחר מכת החושך מודיע ה' למשה "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה... דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם, בעיני מצרים". ואכן, כך עשו בני ישראל, כפי שמסופר בהמשך: "ובני ישראל עשו כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, וינצלו את מצרים". שאלה מעניינת היא כיצד התבצעה נתינת חן העם בעיני מצרים? האם היה מדובר בתהליך הדרגתי או באירוע פתאומי? ועוד אפשר לשאול - האם מדובר בנשיאת חן מתוך אהבה או שמא מתוך יראה? האם הכלים הושאלו מפחד או מכבוד? כפי שמיד נראה, שאלות אלו חשובות לא רק לעצמן אלא גם להבנת מהלך עשרת המכות בכללותו.
אם נקרא היטב את דברי התורה בעשרה המכות, נוכל לעמוד על חוסר אמון הולך וגדל של עבדי פרעה – בפרעה. את מכות הדם והצפרדע הצליחו החרטומים לעשות בלטיהם, במעין התרסה בפני משה – "גם אנחנו יכולים". הסדק הראשון חל במכת הכינים, עת כשלו חרטומי פרעה ולא הצליחו להוציא את הכינים. או אז אמרו חרטומי מצרים "אצבע א-להים היא", אלא שהדבר לא הבשיל לאמירה אופרטיבית, מהסיבה שהמכה נפסקה מעצמה (ברצון ה' כמובן). עם מכת הערוב הצליח פרעה להתמודד בעצמו, ללא התערבות החרטומים בהיבט זה או אחר, ובעקבות בקשת פרעה (שהובנה היטב כמהתלה על ידי משה) נפסקה המכה. מכת הדבר, גם היא נספגה ללא מעורבות עבדי פרעה, והיא חלפה מאליה, ללא בקשה מצד פרעה.
אלא שמכת הדבר פערה סדק בבטחונו העצמי של פרעה, שלאחר מכן השתקף בהתנהגות עבדיו. מכת הדבר היתה הפעם הראשונה שבה מודיע משה לפרעה שתהיה הפליה בין ישראל לבין מצרים, וכי המכה תכה רק במצרים. פרעה הופתע מאד מהפליה מזו, והוא ביקש לאמת שכך ארע הדבר: "וישלח פרעה, והנה לא מת ממקנה ישראל, עד אחד".
מכת השחין חידדה והקצינה את הפגיעה בעבדי פרעה וחרטומיו שכן המכה ניטרלה לחלוטין אותם: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי-היה השחין, בחרטומים ובכל-מצריים". למעשה – כפי שמיד נראה מכה זו היוותה את נקודת המפנה שבה נותר פרעה לבדו, ועבדיו ועמו היטו לו עורף.
הדבר בה לידי ביטוי במכת הברד. במכה זו אנו קוראים על תופעה ראשונית ויוצאת דופן, שבה חלק מעבדי פרעה כבר אינם תומכים בעמדתו אלא בעמדת משה ואהרון: "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה - הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם ליבו אל דבר ה' - ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה. הדבר החריף במכת הארבה עת עבדיו יוצאים ממש כנגד פרעה: "ויאמרו עבדי פרעה אליו - עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויעבדו את ה' א-לוהיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים?".
שיאושל התהליך הוא כמובן במכת הבכורות שבה כבר כל מצרים יוצאת כנגד פרעה, ולא רק עבדיו – אנשי חצרו: "ויקם פרעה לילה הוא וכל-עבדיו וכל-מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין-שם מת. ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו כולנו מתים".
אם זהו המצב, הרי שברור שהעם המצרי כולו עבר תהליך, ובסופו הבין העם המצרי שבני ישראל הינם מוקש בעבורם ושעדיף להיפטר מהם מהר ככל האפשר.
האם נשיאת החן היתה מאהבה או מיראה? נראה שהתשובה נמצאת בדברי התורה עצמה אודות משה. באותו אזכור אודות נתינת חן העם בעיני מצרים מספרת התורה גם על מעמדו של משה: "וייתן ה' את חן העם בעיני מצרים; גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם". את מעמדו בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, השיג משה, כך ראינו, באמצעות מתן המכות, ובאמצעות יצירת חוסר אמון עמוק בין פרעה לבין עבדיו (ואם נזכיר את דברינו בפרשות הקודמות – הרי שה' נהג מידה כנגד מידה בפרעה. במקום ליצור טריז ונתק בין משה לעמו, נוצר הטריז בין פרעה לעמו). אם כך השיג משה את מעמדו – הרי שגם כך ניתן חן העם בעיני מצרים – בשפת הכוח: לא מאהבה אלא מיראה, לא באופן פתאומי אלא בתהליך הדרגתי.הכלים הושאלו מפחד, לא מכבוד. את מה שפרעה לא הבין, בשל הכבדת לבו, הבינו היטב עבדיו ולאחר מכן גם עמו.
עדכוני מכס ורגולציה
