פרשתנו היא המקום הראשון שבו מתייחסת התורה לבני ישראל כתור עם, בשלב כזה או אחר של התגבשות, ולא של בני ישראל (יעקב) כפשוטו. בהתאם לכך, בעוד שהדיון בספר בראשית נסב סביב השאלה מי הוא המשכו של הדור הקודם, הרי שמכאן ואילך הדיון יסוב לשאלת ההנהגה – מיהו המנהיג המתאים של העם, ומהי הדרך הנכונה שבה עליו להתנהל.
המודל שמתגבש במהלכה של פרשתנו הינו מודל משולש – משה, אהרון והמטה. אמנם אין מדובר בשלוש צלעות שווה, אך בהחלט יש מקום לכל אחת משלוש הצלעות. איזכורו של המטה בכפיפה אחת עם משה ואהרון נראה מפתיע ממבט ראשון, אך עיון מקיף יותר על פני התורה יוכיח את חשיבותו של המטה. הדבר מתחיל כבר בפרשתנו, שבה נצטווה משה לקחת את המטה בידו ולעשות בו את האותות, ולאחר מכן נפגוש את המטה בכל מכות מצרים, וגם במלחמת עמלק, במחלוקת עם קורח, ובחטא מי מריבה. במשולש זה מייצג המטה, ככל הנראה, את הצד הניסי בהנהגת העם, באמצעות ביצוע אותות.
אלא שמתוך פשוטי המקראות עולה בבירור שמודל משולש זה לא היה המודל האידיאלי וכל כולו גובש בעקבות חששותיו של משה להנהיג את העם. מלכתחילה, כך מספרת פרשתנו (פרקים ג-ד), היה צריך משה לגשת עם הזקנים אל פרעה ולדרוש ממנו לאפשר לעם ללכת שלושה ימים במדבר ולזבוח לה'. אך משהעלה משה חששות אישיים כבדים בעקבות ההודעה על השליחות, הוצמד לשליחותו גם אהרון הכהן, אחיו של משה ("ודיבר הוא לך אל-העם, והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלוהים"). בדומה לכך, בעקבות חששותיו של משה שהעם לא יאמין לו, עובתה מנהיגותו של משה באלמנט נוסף והוא המטה, אשר בו יעשה משה את האותות לעם.
באופן פרדוקסלי, דווקא המבנה המשולש הזה, שקם בעקבות חששותיו של משה והצורך להפיגם (באמצעות הצמדת אהרון והמטה אליו), היה זה שהביא לתקלות חמורות ביותר בהנהגתו של משה: באשר לאהרון מספרת התורה על חלקו בחטא העגל עד שביקש ה' להשמידו בשל החטא (דברים ט, כ), ובאשר למטה – הרי שבאמצעותו היכה משה על הסלע במי מריבה, דבר שהוביל לאי כניסתו לארץ ישראל.
כפי שמוסבר בפשט הפסוקים – שימשו אהרון והמטה אהרון והמטה כאמצעים חיצונים ומשלימים למשה. משה ערל שפתים וכבד פה? יבוא אהרון וישמש לו לפה. העם לא יאמין למשה? יבוא המטה ויעשה את האותות. מקורם של אלו נעוץ בחוסר אמונו של משה שביכולתו להעביר את המסר האלוקי בכוחות עצמו, דבר הקשור בקשר עבות להיותו האדם העניו ביותר מכל האדם אשר על פני האדמה. כוונתו של הקב"ה בנותנו את השליחות למשה במצב שאינו בשל לגמרי היתה, ככל הנראה, להצמיח את משה יחד עם התפקיד, אלא שסירובו של משה ללכת בדרך זו דרש לספק לו השלמה חיצונית. דא עקא, שאותה השלמה החיצונית עמדה לרועץ, כאמור לעיל. ולא רק זה, אלא שאותו חוסר האמון עצמי של המנהיג ואי צמיחתו עד לבשלות עצמית סופית באו לידי ביטוי גם בצאן מרעיתו: כשבושש משה לרדת מן ההר נכנס העם לפאניקה בהעדר המנהיג והיה צריך למצוא לו "אלוהים אשר ילכו לפנינו" (שימו לב – העם לא בחר באהרון כמנהיג מחליף), ובכלל, לאורך כל תהליך צאתם של בני ישראל ממצרים עד שליחות המרגלים לארץ ישראל, בולט וזועק חוסר מוכנותם של בני ישראל ליטול חלק במסע לארץ ישראל.
אין קיצורי דרך. רק צמיחה מלאה ואורגנית יכולה להניב את התוצאות המתאימות. המציאות הוכיחה זאת: דור ההמשך בהנהגה – יהושע, ודור ההמשך שעם ישראל - בניהם של יוצאי מצרים, היו אלו שעברו את הדרך המלאה, ורק הם הצליחו לצלוח את המסע ולהכניס ולהיכנס לארץ ישראל.
עדכוני מכס ורגולציה
