פרשתנו פותחת בציווי בענין שמן הזית למנורה: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד. באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד בוקר לפני ה', חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל".
ציווי זה שונה באופן מהותי מציוויים אחרים שניתנו בענין המשכן – בין אם מדובר בכלי המשכן (ארון, שולחן וכו') או בחומרים שונים (שמן המשחה, קטורת הסמים). בעוד שבכל העניינים ניתן הציווי פעם אחת, ולאחר מכן הענין עבר לשלב הביצועי, הרי שבענייננו הציווי ניתן באופן מדורג בשתי פעימות: הפעימה הראשונה – פרשתנו – שכללה הודעה על כך שבעתיד ינתן ציווי ("ואתה תצווה"), והפעימה השניה – בפרשת אמור שבספר ויקרא – שכללה את הציווי עצמו "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (ויקרא כד, ב). הפרדת המהלך לשתי פעימות נראית תמוהה עוד יותר לנוכח העובדה שבמרווח הסיפורי שבין שתי הפעימות אנו מגלים שכבר הספיקו להכין את השמן, לפחות לצורך ההקמה הראשונה של המשכן – "ויביאו... את המנורה הטהורה ואת נרותיה... ואת שמן המאור" (לט, לג-לז). ההסבר המתבקש לתופעה זו היא שקיימת הפרדה בין השמן הראשוני, הנחוץ להתנעה הראשונית של המשכן, לבין השמן הנחוץ לדורות, את עצם יצירת הפרדה זו רק במקרה של שמן המאור ולא בעניינים אחרים נראית כתמוהה ביותר.
תמיהה זו מהווה חלק ממערך הציוויים הקשה והמורכב הקשור להדלקת הנרות המנורה: בשלב הראשון, בציווי על עשיית המנורה, נאמר מפורשות שידליקו במנורה נרות ("והעלה את נרותיה" (כה, לז)) אך לא כתוב מי יעשה זאת. בפרשתנו, בשלב השני, במסגרת הציווי בענין שמן הזית, התווסף פרט מידע חשוב – שאהרון יהיה מי שיכין את כמות השמן המתאימה להדלקה ("יערוך אותו אהרון ובניו") אך עדין לא מצוין מי ידליק את הנרות במנורה. בפועל, בעת הקמת המשכן (שלב שלישי!), היה זה משה אשר הדליק את הנרות במנורה ("וידבר ה' אל משה לאמור: ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד... והבאת את המנורה והעלית את נרותיה" (מ, א-ד)). המערך עובר לשלבו הרביעי, אשר בו ניתן הציווי להכנת השמן לדורות, ובו גם צוין, לראשונה, שאהרון יהיה זה שיערוך את הנרות על המנורה ("על המנורה הטהורה יערוך את הנרות" (ויקרא כד, ג)), אך עדין לא נאמר שאהרון יהיה זה שידליק את הנרות במנורה. היה צורך בשלב נוסף – החמישי במספר (!!!) – כדי להביא את הדברים לסיומם, והדבר ארע לאחר חנוכת המשכן עת הצטווה משה - "דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב).
ניתוח זה מוביל למסקנה הבלתי נמנעת, והיא - שהיתה כוונה ברורה מצד הקב"ה לתת את הציווי בענין הדלקת המנורה באופן מדורג ומתגלגל ולא באופן ישיר ומיידי, בשונה מיתר ענייני המשכן. ועל כך יש לשאול כמובן מדוע.
כפי שכתבנו בדברינו לפרשת תרומה, בעקבות כשלון מעמד הר סיני הופעלה תוכנית שיקום והיא הקמת המשכן, וכך, במקום שהעם יעלה להר סיני ("במשוך היובל המה יעלו בהר")- ירד ה' אל העם ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"). אלא שחשיפה מהירה ומיידית מדי של המשכן בפני עם ישראל, לרבות בפני הכהנים המשרתים במשכן, היתה יכולה, בשל עוצמתה הגדולה של שכינת ה' במשכן, להביא להתרחקות של העם גם מהמשכן, בדומה לרגרסיה של מעמד הר סיני ("וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"). אם כך היו מתנהלים הדברים, הרי שלא היה מושג דבר וחצי דבר בהקמת המשכן.
אור המנורה (יחד עם האש שהיתה על המזבח) היוו את הביטוי המוחשי ביותר לשכינת ה' במשכן – בדומה לאש שהיתה על הר סיני. ולפיכך, ברור שביחס לשני אלו, היה צורך לנקוט במשנה זהירות ובהתקדמות הדרגתית. אם שוב תהיה טרגדיה במפגש הרוחני עם ה' – היא תתחיל משם.
בהתאם לכך, תחילת הטיפול בנוגע לאור המנורה התבצעה על ידי משה, שהיה האדם היחיד שהיה מסוגל להתמודד עם העוצמות הרוחניות הכבירות הקשורות למפגש עם ה'. רק לאחר מכן, ובאופן הדרגתי, ניתן היה להכניס גם את אהרון הכהן לעצם הענין.
דברים יפים בעניין זה כתב המדרש: "כשהשלים משה את המשכן והעמידו, מיד הבהיק אור גדול והוא אור השכינה. מיד נתבייש אהרן ואמר: אני לא יכול להסתכל באור, והוא מצוה אותי להדליק נר?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: "בהעלתך" – כדי לזכותך" (מדרש החפץ; הובא בתורה שלמה לתחילת פרשת בהעלותך).
עדכוני מכס ורגולציה
