"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק", מתארת פרשתנו את סיפור מלחמת עמלק, והשאלה עולה מאליה – מהו הקשר בין הרמת הידים של משה לנצחון במלחמה והנחת ידיו להפסד? וכפי שהיטיבה המשנה לשאול "וכי ידיו של משה עושות מלחמה"? כיצד הדברים פעלו?
המשנה עמדה על קשר דתי בין הדברים - "כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לא – היו נופלין". דהיינו, שמשה עלה לראש הגבעה והרים את ידיו למעלה והיו בני ישראל מביטים בידיו המורמות אל על ומתפללים לאביהם שבשמים ומאמינים בו, וה' היה מסייעם להתגבר במלחמה.
הפשטנים חיפשו קשר אחר – לא דתי – בין ההתרחשויות בראש הגבעה ובין שדה הקרב. וכך כתב החזקוני: "שכן דרך אנשי המלחמה – אחד מגיבוריהם עומד במקום גבוה ואוחז דגל בידו, לפי שכל האנשים היוצאים עמו למלחמה נושאים ונותנים עיניהם לדגל. כל זמן שהוא עומד במעמדו –נותנים לב להתחזק לקראת המלחמה; וכשהדגל נמוך ושפל – כסבורים שמת שר שלהם – ונסים. אף כאן – ומטה הא-להים בידי – לאות ולסימן במקום דגל".
ובכל זאת הדברים קשים, שכן הכתוב מצביע על קשר מיידי, אוטומטי, בין ידי משה ובין תוצאות הקרב, בעוד שכל אחד מההסברים הנ"ל, הן זה של המשנה, והן זה של החזקוני, אינו מחייב זיקה הדוקה בין מעשי משה לבין שדה המערכה. יכול העם להאמין בה' גם כאשר ידי משה יהיו מורדות, ויכול יהושע להוביל לנצחון גם אם המטה של משה לא יהיה מורם באוויר. אין לשכוח כי היתה זאת פעולה חוזרת של הרמת ידים והנחתן ("והיה כאשר ירים משה ידו... וכאשר יניח ידו") ולא פעולה חד פעמית, דבר שהוביל לכך שידיו של משה כבדו ולסיועם של אהרון וחור. תנודתיות חוזרת ונשנית זו, של ידי משה הנעות מעלה ומטה, אינה מסתדרת באופן חד-חד ערכי עם תוצאות הקרב: כמה פעמים ביום אחד יכול העם לסבור שהדגל שלו נופל והשר שלו מת, כדברי החזקוני? כמה פעמים ביום אחד יכול העם לשעבד את לבו לה' ואחר מכן למרוד, ושוב להאמין ושוב למרוד?
אלא אם כן נאמר שהעלאת הידים והורדתן היו מעשה מכוון מצידו של משה, באופן מתואם לגמרי, ומראש, עם יהושע. משה הוריד בכוונה את ידיו למטה, ויהושע בכוונה הפסיד בקרב. משה הרים את ידיו באופן מתוכנן, ויהושע ניצח. הדפוס הזה סוכם מראש בין משה ויהושע, והתקיים באופן סימולטני, בין אם ראה יהושע את ידיו של משה במשך כל המערכה ובין אם לפרקים.
מדוע? מדוע היה צורך להפסיד ולנצח באופן חוזר ונשנה?
קסוטו, בפירושו לספר שמות, הסביר שעמלק לא ישב באזור רפידים, אלא בדרומה של ארץ כנען ("עמלק יושב בארץ הנגב"), והואיל ורצה להקדים רפואה למכה ולמנוע את הגעתם של בני ישראל לארץ כנען שלח עמלק גדוד להתקיף את ישראל בתחילת דרכה. אם כך הם הדברים, הרי שמדובר בכוח קטן יחסית, שעזב את בסיס האם והגיע למקום מרוחק, ללא אספקה לשהייה ארוכה, ולא היה כל קושי לעם ישראל, שמנה שש מאות אלף גברים, "לדרוס" אותו בדרכו לארץ כנען. למעשה, גם עמלק מצידו לא בא להכריע את עם ישראל בקרב הזה, אלא רק לייצר הרתעה כלפי עם ישראל ולהעביר לו מסר ברור – לא תתקבל בזרועות מושטות בהגיעך לארץ כנען.
לפיכך, השאלה שעמדה בפני משה במפגש עם עמלק היתה - לא האם עם ישראל ינצח את הקרב הזה (שהרי רק לפני זמן קצר חזה עם ישראל במלחמתו של ה' במצרים), אלא באיזה אופן יש לנהל את הקרב,
ובנקודת הזמן הזאת החליט משה להפוך את המלחמה בעמלק לנקודת מפנה בהתנהלות העם על רקע האירועים האחרונים שחווה העם.
כזכור, לאחר המלחמה במצרים, שהתאפיינה בפסיביות מוחלטת של העם ("ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"), חוו העם ומשה שורה של תלונות – מרה, מדבר סין, מסה ומריבה שהתאפיינו בחוסר בטחון של העם בהנהגת ה' אותו. חרף כל הניסים שאירעו לעם ישראל הן ביציאת מצרים והן לאחר מכן (למשל, ירידת המן) נותר העם במריו ובחוסר בטחונו ולא האמין שמסלול חייו משתנה. אם הנחת העבודה היתה שנסי יציאת מצרים יחוללו שינוי בתודעת העם, הרי שבאו האירועים האחרונים וטפחו על פניו של משה ושל העם והכריזו – מבחינה מנטאלית עם ישראל טרם יצא ממצרים.
מלחמת עמלק סיפקה למשה רבנו את ההזדמנות לנסות ולחולל מפנה מנטאלי: הנה ניצב לפני עם ישראל יריב חלש, וניתן למקסם את הנצחון מולו באופן כזה שינציח את חוויית ההצלחה בקרב עם ישראל. לפיכך בונה משה יחד עם יהושע מנגנון חוזר ונשנה של נצחון והפסד, שיסתיים, כמובן בנצחון. באופן זה יפנים העם ששוב אין הוא עבד במצרים ויש לו עוצמה פנימית שמאפשרת לו לנצח, ולבטוח בה' שיוביל אותו לארץ כנען.
וכך עומד לו משה רבנו יום שלם על הגבעה, ומעלה ומוריד את ידיו (ולשם כך נזקק לעזרת אהרון וחור – כדי להעלות ולהוריד את הידים, לא כדי להשאירן למעלה כל הזמן), ומסמן ליהושע לנצח ולהפסיד, לנצח ולהפסיד, עד לשקיעת השמש ולנצחון המלא.
עדכוני מכס ורגולציה
