החזון
במסגרת ההכנה למעמד הר סיני נצטווה משה, בין יתר הדברים, להזהיר את העם שלא לעלות אל הר סיני ולא לנגוע בו: "והגבלת את העם סביב לאמור, הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת". הצורך במתן אזהרה זו נובע בוודאי מן החשש שהעם ינסה לעלות אל הר סיני כחלק מהתהליך הנבואי שהעם יחווה. אין לשכוח: ה' מודיע למשה שבכוונתו לדבר ישירות עם העם – "ויאמר ה' אל משה הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך", וכך אכן התבצע בפועל – "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל, קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יח).
אלא שהענין אודות איסור העליה להר לא הסתיים כאן. ביום השלישי, לאחר שמשה הציב את עם ישראל בתחתית ההר, ולאחר שה' ירד על הר סיני ומשה עלה אל ההר, מצווה ה' את משה בשנית להזהיר את העם להישמר מן ההר: "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם: פן יהרסו אל ה' לראות, ונפל ממנו רב". הדברים מעט סתומים, אך הם מתפרשים באמצעות שאלתו של משה את ה' אשר באה בעקבות דברים אלו, שכן משה – בקבלו ציווי זה – תמה מדוע צריך לצוות את העם שוב בענין זה, והלא כבר הדברים נאמרו קודם לכן לעם: "ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כי אתה העדות בנו לאמור הגבל את ההר וקידשתו". במענה לכך, חוזר ה' על הציווי, על מנת להבהיר שאין מקום להסתפק באזהרה הראשונית לעם: "ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרון עימך, והכוהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם".
התקיימה אפוא ציפיה אדירה מהמעמד הרוחני המתקרב להגיע, שיסחוף את העם כלפי מעלה. ולא סחף מוכר, אלא כזה הכולל אקסטזה דתית שעלולה להביא לפריצת גבולות, פשוטו כמשמעו.
הכישלון
אלא שבפועל הדברים התקדמו דווקא לכיוון המנוגד: לאחר שהעם שומע את עשרת הדברים מספרת לנו התורה כדברים הללו: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר עימנו א-לוהים פן נמות". האם אמנם החל בתנועה, אבל לא אל ההר, אלא דווקא אחורנית – הרחק מן ההר. במקום יצירת התקרבות אל ה' יצר המעמד אימה ויראה שהתגבשו לידי ריחוק.
משה רבנו כאב את הדברים וניסה להרגיע את העם לשכנעו שלא יתרחק: "ויאמר משה אל העם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלוהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". אך נסיונותיו של משה לא עלו יפה והעם נותר מרחוק: "ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים".
ספר שמות אינו מספק פרטים נוספים אודות דרמה זו, אך השלמה משמעותית ניתנת בספר דברים (פרק ה'): "ויהי כשומעכם את הקול מתוך החושך, וההר בוער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, ותאמרו... אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' א-לוהינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול א-לוהים חיים מדבר מתוך האש כמונו – ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-לוהינו, ואת תדבר אלינו את כל-אשר ידבר ה' א-לוהינו אליך, ושמענו ועשינו". מדובר ביראה עצומה ומשתקת אשר לא רק שדחקה את מקומה של ההתרגשות דתית באותו מקרה, אלא שהקרינה על תפיסתו של העם בכלל; העם ביקש שדברי ה' יימסרו לו באמצעות מתווך ולא באופן ישיר.
כאמור לעיל, משה ניסה לשכנע את העם שלא לנטוש את האפשרות של קשר ישיר בין ה' לבין עם ישראל, אך, כאמור, לשוא: "ויעמוד העם מרחוק".
מחיר הכשלון
ויחד עם זאת, האלטרנטיבה של דיבור עקיף אל העם, לא היתה פסולה, גם אם לא היתה החלופה המועדפת, כפי שמספרת הפרשיה המקבילה בספר דברים: "וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אליי, ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דיברו אליך, היטיבו כל אשר דיברו. מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים". ה' מרגיע את משה והודיע לו שהדבר אפשרי (אנו מפרשים את הדיבור "היטיבו כל אשר דיברו" כמציין שהדבר אפשרי, ולא כמציין שהדבר מועדף). יחד עם זאת מציין ה' ספקנות מסויימת בקשר ליעילותו של הדיבור העקיף: "מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים". אין לשכוח: אדם יש בחירה חופשית לעשות טוב או רע, אלא שכל זמן שמדובר בחוויה דתית אימננטית ובחיבור ישיר בין האדם לבין ה' קיימת וודאות רבה יותר שהקשר יחזיק מעמד, ושהאדם יבחר בטוב. לעומת זאת, כאשר מדובר בחיבור דהוי יותר, בתיווכו של גורם ביניים, הוודאות נחלשת.
הדרך החדשה
ובכל זאת, צריך להמשיך קדימה. אי אפשר להישאר עומדים בצילו של אותו כשלון.
והנה היא אותה תנועה: "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק. וניגש משה לבדו אל ה' והם לא ייגשו, והעם לא יעלו עימו". כתוצאה מעליה זו אנו קוראים על ברית שנכרתה בין ה' לבני ישראל -ברית האגנות: "ויכתוב משה, את כל-דברי ה', וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר, ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל, וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, ויזבחו זבחים שלמים לה' – פרים. ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, וחצי הדם זרק על המזבח. וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם, ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה".
מדוע היה צורך בברית זאת? מדוע לא ניתן היה להסתפק במעמד הר סיני?
והתשובה ברורה: ברית האגנות החליפה את הברית שהיתה אמורה להיכרת במעמד הר סיני ("אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי") ושנכשלה. ברית האגנות היוותה האירוע המכונן החדש ביחסי ה' ובני ישראל המושתת על הדיבור העקיף בין ה' לבני ישראל. ה' מצווה את בני ישראל – אבל באמצעות משה. בני ישראל כורתים ברית עם ה' – אך באמצעות קרבן על גבי המזבח. הדיבור הישיר והקשר הבלתי אמצעי – נעדרים ומורים בקשר עקיף.
עדכוני מכס ורגולציה
