עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
על מנת שבית המשפט יוכל לדון בתביעתו של תובע כנגד נתבע, חלה חובה על התובע להמציא את כתב התביעה אל הנתבע. בהעדר המצאה כדין לא יוכל בית המשפט לדון בתובענה. דרך המלך היא כמובן למסור את כתב התביעה אל הנתבע עצמו בכתובתו הרשומה, ואולם לעיתים הדבר סבוך יותר או אף בלתי אפשרי. כזהו המצב כאשר תובע ישראלי מבקש לתבוע יבואן הממוקם ברשות הפלסטינית, שהרי לא ניתן פיזית למסור את כתב התביעה לידי היבואן הפלסטיני.
אלא שבענין זה קיים קיצור דרך מסוים הקרוי "המצאה למורשה". תקנה 482 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בתביעה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו מצוי באזור השיפוט של בית המשפט המוציא את כתב בי-הדין, די בהמצאה למנהל או למורשה העוסק באותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט. קרי, ניתן למסור את כתב בי-הדין אל שלוח של החברה הזרה בארץ.
בתי המשפט דנו בעבר שאלה מהו "מורשה" וקבעו כי אין לפרש את המושג מורשה במשמעות הטכנית של שלוח, והמבחן הקובע לעניין שאלה זו הוא אינטנסיביות הקשר שבין המורשה לבין הנתבע, באופן שניתן יהיה להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו כנגדו.
לאחרונה, ניתנו שלוש החלטות בבית המשפט המחוזי בפתח תקוה בעניינה של חברת אדידס שתבעה יבואנים פלסטיניים בנוגע להפרת זכויות קנין רוחני. באותן החלטות הותרה המצאת כתבי בי-דין ליבואנים פלסטינים באמצעות סוכן המכס של היבואנים, שכן בית המשפט ראה בסוכן המכס כ"מורשה" על פי תקנה 482(א), לאור אינטנסיביות הקשר שבין סוכן המכס לביון היבואנים הפלסטינים. (ת.א.1809/09 ועוד, מיום 3.12.09).
החלטות אלו התבססו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מלפני מספר שנים אשר דן בהרחבה סוגיית המצאת כתבי בי-דין ליבואן פלסטיני. דובר שם ביבואן פלסטיני שייבא לישראל חומר כימי אשר משמש כחומר פעיל בתרופה חדשנית המיוצרת על ידי תאגיד קנדי, שהינו בעל פטנט בחומר הכימי. רשות המכס עיכבה את משלוח החומר הכימי שיובא על ידי היבואן הפלסטיני בשל חשד שהתעורר להפרת הפטנט של התאגיד הקנדי.
התאגיד הקנדי פנה לבית המשפט בבקשה לסעדים זמניים אשר תמנע מהיבואן הפלסטיני לעשות שימוש בחומר הכימי אשר מפר את הפטנט שבבעלותו. כמו כן, הגיש התאגיד תביעת פיצויים כנגד היבואן הפלסטיני. הבקשה והתביעה הומצאו ליבואן הפלסטיני באמצעות סוכן המכס מטעמו. היבואן הפלסטיני טען, מנגד, כי הבקשה וכתב התביעה לא נמסרו לו כדין ועל כן בית המשפט לא קנה סמכות לדון בתביעה.
בית המשפט היה ער לכך שקיים צו שעת חירום המסדיר את העזרה המשפטית שהרשות הפלסטינית צריכה להושיט למדינת ישראל בכל הנוגע להמצאת מסמכים משפטיים בעניינים אזרחיים, ואולם בית המשפט קבע כי אין מדובר בהסדר ייחודי השולל את האפשרות להשתמש בכלי אחר של המצאה – המצאה למורשה. בית המשפט הסביר כי ביסוד צו החירום הייתה התקווה לשיתוף פעולה ולסיוע הדדי בין מדינת ישראל ובין הרשות הפלשתינית בתחום העזרה משפטית, ואולם במציאות הקיימת הפרשנות הקונקלוסיבית המוצעת אינה משרתת את תכלית הצו, והיא פוגעת באינטרס הציבורי בישראלי, ולכן בית המשפט קבע כי הצו אינו קונקלוסיבי ואינו שולל מסירה בדרך אחרת.
בית המשפט המשיך לקבע כי המצאת כתבי בי- הדין לידי עמיל המכס מטעם היבואן הפלסטיני נעשתה כדין, כיוון שכשמדובר בהליכים שעניינם טובין המעוכבים במכס, הזיקה בין בעל הטובין ובין עמיל המכס מבטיחה כראוי את קיום תכלית המסירה, ומצדיקה התייחסות אל עמיל המכס כאל מי שהופקד על ידי בעל הטובין לנהל את עסקיו בכל הנוגע לטובין בציר הזמן מעת הגעת הטובין לנמל ועד מסירתם לבעלים או לפקודתםו(בש"א 3069/03 Merack Frost Canada & Co נ' Palestine Pharmaceutical Company)