עו"ד גיל נדל
לאחרונה ניתן (או פורסם) פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד בו התקבלה טענתו של מחסן ערובה לזכות עיכבון על סחורה של יבואן.
ככלל, עיכבון הינו זכות לעזרה עצמית - סעד עצמי שנועד לאפשר לנושה לממש את זכותו כלפי החייב בכוחות עצמו ללא צורך לפנות להתדיינות משפטית. למעשה מדובר במעין בטוחה שעומדת לרשות הנושה. הנושה זכאי לעכב נכס של החייב שבידיו (ולא למסור אותו לבעליו), לצורך הפעלת לחץ לגביית החוב, וזאת ללא צורך לקבל צו של בית המשפט. יחד עם זאת, הדעה הרווחת היא שכדי לממש את הנכס המעוכב (למכור אותו לצורך פרעון החוב) יש צורך בקבלת צו של בית המשפט. עיכוב של המכס ללא אישור בית המשפט – כן. מכירת הנכס – לא.
במקרה שלפנינו עיכב מחסן הערובה מטען של חברה יבואנית בשל אי תשלום דמי האחסנה. מה שאירע הוא שהיבואנית קיבלה שירותים מאת סוכן המכס - חב' רפאל את רון, אשר התקשר עם מחסן הערובה והפנה את הסחורה המיובאת לאחסנה במחסן. סוכן המכס נכנס להליך חדלות פרעון ולא יכול היה לפרוע חובותיו. מחסן הערובה טען כי סוכן המכס נותר חייב לו סך של 65,000 ש"ח בגין אחסנת סחורה השייכת ליבואנית, ובהתאם לכך הודיעה המחסן ליבואנית כי הוא לא ישחרר את הסחורה. בהמשך, על פי צו בית משפט, הומר עיכוב הסחורה הפיזי בקבלת ערבות בנקאית לטובת המחסן, והדיון סב על השאלה מי יקבל את הערבות הבנקאית – המחסן או היבואנית.
היבואנית טענה, בין היתר, שתי טענות עיקריות:
האחת - מדובר בחוב של סוכן המכס בקשר לסחורה ולא של היבואנית, שכן לא נחתם חוזה או הסכם בין היבואנית לבין המחסן, ועל כן היבואנית אינה חייבת למחסן דבר.
השנייה - גם אם ייפסק שקיימת למחסן זכות עיכבון, הרי שזכות זאת חלה רק על חוב הנובע מאחסנת הטובין המעוכבים עצמם, ולא על חוב הנובע מאחסנת טובין קודמים של היבואנית (שכבר שוחררו). מנגד, טען המחסן כי כל הטובין של היבואנית (הן אלו המעוכבים והן אלו ששוחררו) הוחזקו בידי המחסן כחלק מעיסקה אחת ועל כן ניתן לעכב את הטובין בגין חוב של אחסנות קודמות.
בית המשפט דחה את טענות היבואנית.
אשר לטענה הראשונה - בית המשפט נעזר בדברי מלומדים שקבעו כי מחזיק בנכס רשאי לטעון טענת עכבון כנגד בעליו של נכס על אף שהבעלים אינו צד להתקשרות חוזית עימו, אך זאת בתנאי, שמסירת הנכס לנושה נעשתה בהסכמת בעלי הנכס. בית המשפט החיל דברים אלו על המקרה שלפנינו ומצא כי היבואנית ידעה על אחסון הטובין במחסן הערובה אף עמדה בקשר עם המחסן בקשר לטובין. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי למחסן עמדה הזכות לעכב את נכסי היבואנית, על אף שהיבואנית לא הייתה צד להתקשרות החוזית עם המחסן וזאת מאחר שהיבואנית ידעה ואף הסכימה באופן מפורש לכך, שנכסיה יימסרו לידי המחסן למשמורת בעסקה קבלנית.
אשר לטענה השניה - בית המשפט נעזר בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, אשר דנה בשאלה מתי רואים פעולות שנעשו במסגרת מערכת יחסים עסקית כוללת כעסקאות נפרדות, ומתי רואים את כולן יחד, כעסקה אחת, היוצרת זכות עכבון לגבי כל הפעולות. למעשה, קיימים שלשה מבחנים עיקריים: המבחן הראשון מתייחס לתחימת העסקה בפרק זמן מוגדר ובמס' פריטים כללי מוגדר; המבחן שני מתייחס לשאלת אחידות המחיר באשר לכל פריט ופריט; והמבחן השלישי מתייחס לפרק הזמן שבו בוצעה ההתקשרות העסקית הנדונה.
בענייננו, מצא בית המשפט כי במהלך תקופת ההתקשרות שבין המחסן לסוכן המכס לא שונו מחירי האחסון (למעט עדכון מחירים חד פעמי בסוף התקופה הרלוונטית), וכי מחירי האחסון היו אחידים ולא שונו מעת לעת. בהתאם לכך, הסיק בית המשפט כי מסגרת המחירים באשר לפריטים הוגדרה מראש, ולא היה צורך בכל פעם להגדיר מחדש, את סך המחיר באשר לשירות שניתן. (המבחן הראשון והשני).
אשר למבחן השלישי, העוסק בפרק הזמן שבו ניתן השירות, מצא בית המשפט כי פרק הזמן שבגינו דורש המחסן את חובו, עומד על כמחצית השנה. בהתאם לכך, הסיק בית המשפט כי השירות ניתן במועדים סמוכים יחסית בין משלוח למשלוח ובמועדים עוקבים.
בית המשפט הוסיף והסביר כי בנסיבות הנ"ל לא יהיה זה נכון לפרק את מכלול היחסים העסקיים בין המחסן לסוכן המכס לעסקאות פרטניות, "ויהיה זה ראוי להתייחס למערכת העסקית בין הצדדים כעסקה אחת, וזאת מתוך החובה לאפשר חיי מסחר גמישים ויעילים אשר יאפשרו לנותן שירות וודאות בכל הנוגע לבטוחה שבידו, וזאת מבלי שידרש בכל עת נתונה לבחון האם הסחורה שבידו מיוחסת לחוב כזה או לחוב אחר. מתן אפשרות לקבלת בטוחה שכזו המבוססת על סעד עצמי זול ויעיל להפעלה, הינה תנאי לחיי מסחר גמישים ויעילים"
בית המשפט הסביר כי לא יהיה זה צודק שמחסן הערובה לא יקבל תמורה עבור שירותי אחסון שניתנו על ידו.
בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי הסחורה אוחסנה במחסן במסגרת "עסקה אחת" שנערכה בין סוכן המכס לבין המחסן.
פרשנות:
א. פסק הדין יצא מנקודת מוצא שהסכם האחסנה אכן אינו בין היבואנית למחסן אלא בין סוכן המכס למחסן, ואף על פי כן רשאי המחסן לעכב את הסחורות של היבואנית, בשל ידיעת היבואנית על האחסנה. לא ברור מפסק הדין האם אכן בפועל הוצג בפניו הסכם חתום בין סוכן המכס לבין המחסן, או שבית המשפט פשוט הסיק שכך הם הדברים. חבל שענין זה לא הובהר, שכן ניתן לטעון, עקרונית, כי סוכן המכס פעל כל בדרך כשלוחו של היבואן ואינו צד עצמאי לחוזה. מבחינת תוצאת פסק הדין לגבי קיומה של זכות העיכבון לא היה בכך שינוי, אולם יש לכך משמעויות אחרות, שכן מפסק הדין עולה שבהתקשרות של סוכן המכס עם צד ג' – סוכן המכס פועל כצד עצמאי ולא כשלוח, תוך נטילת התחייבויות על עצמו.
ב. שתי סוגיות פותחו וחודדו בפסק דין זה – עיכוב נכס של מי שאינו צד לחוזה (אך ידע עליו) וסוגיית עיסקת המסגרת. לסוגיות אלו השפעה ניכרת על כל נותני השירותים בתחום סחר החוץ: מובילים, משלחים, סוכני מכס ועוד, ואנו נרחיב עליה בהמשך.
ג. על זכות העיכבון ראה גם במאמרינו:
עכבון של סחורות בידי סוכן אוניה:
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=191&CategoryID=125&Page=3
סוכן המכס כשלוחו של היבואן/היצואן – זכויות וחובות (חלק שלישי) - זכות העיכבון:
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=692&CategoryID=87&Page=1
ת.א. 110/03 קריזמה נ' אדנים, בית משפט השלום באשדוד, פסק הדין פורסם ביום 19.4.07
לראש העמוד