על טעות חקיקתית בנוגע לרישום מועד עלייה לכביש

עו"ד גיל נדל, עו"ד הילה וולגמוט

 

בפסק דין שניתן לאחרונה, נדונה עתירתם של יבואני רכב ביבוא אישי, אשר הסתמכו על חקיקה שנפלה בה טעות סופר, ועל פרקטיקה של רשות המכס ומשרד התחבורה שגם היא היתה שגויה, אלא שעל אף שבית המשפט הכיר בשרשרת הטעויות מצד המדינה, ואף הכיר בנזקי היבואנים, נדחתה העתירה, והיבואנים נותרו ללא מענה לנזקיהם.

 

סיפור המקרה:

 

מדובר ביבוא אישי של כלי רכב נרשמו בעבר לתנועה בדרכים במדינת חוץ.

 

על פי לשון תקנות התעבורה, יירשם ברישיונות הרכב מועד עלית הרכב לכביש  ברכב כאמור - "שנים עשר חודשים ממועד ייצור הרכב או ממועד הרישום לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ, המוקדם מבין השניים..".  

 

ואכן, עד לשנת 2011 יושמה התקנה האמורה כלשונה, היינו "מועד עליית הרכב לכביש" נקבע כמועד המוקדם מבין שניים אלה: המועד שהוא 12 חודשים ממועד ייצור הרכב, או המועד שהוא 12 חודשים מהמועד שבו הרכב נרשם לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ.

 

לטענת היבואנים, בתחילת שנת 2011 שינה משרד התחבורה מדיניות, ובמקום ליישם את לשונה הברורה של התקנה הנ"ל ולרשום כפי שנהגו עד עתה, החל משרד התחבורה לרשום כמועד עליית הרכב לכביש, ברכבים שיובאו בייבוא אישי, את המועד שבו הרכב נרשם לראשונה לתנועה בדרכים במדינות החוץ (ללא תוספת 12 החודשים), או את המועד שהוא 12 חודשים ממועד ייצור הרכב, המוקדם מביניהם.

 

שינוי זה במדיניות המדינה, ללא מתן הודעה מוקדמת וללא הוראות מעבר כלשהן פגע לטענת היבואנים בעקרון השוויון ובעקרון ההסתמכות של היבואנים שכלכלו צעדיהם ברכישת הרכב גם על בסיס מועד רישום עלייתו על הכביש.

 

בתגובה לעתירה, טענה המדינה, כי נפלה טעות סופר בתקנה וכי יש לקרוא את התקנה תוך השמטת האות "מ", המופיעה במשפט: "ממועד הרישום לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ".היינו, מועד עליית הרכב לכביש נקבע כמועד המוקדם מבין שניים אלה: המועד שהוא 12 חודשים ממועד ייצור הרכב, או המועד שבוהרכב נרשם לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ.

 

לטענת המדינה,  מדיניותה לא השתנתה מאז כניסתה של התקנה לתוקף באפריל 2008, וכי קיומם של מקרים בהם ברישיון הרכב נרשם מועד עליה על הכביש 12 חודש ממועד הייצור על אף שנרשמו לתנועה בחו"ל, מקורו בפרקטיקה שנהגה במכס אשר העביר למשרד התחבורה רק את נתון מועד הייצור ולא את נתון מועד עלית הרכב לכביש בחו"ל.

 

עוד טענה המדינה, כי במקרים בהם הועברו שני הנתונים על ידי המכס, יושמה הוראת התקנה כדבעי ומועד עליית הרכב לכביש נרשם כמועד המוקדם מבין השניים. לעמדת המדינה רק בתחילת שנת 2011 החל משרד התחבורה לדרוש את קבלתם של שני הנתונים, היינו גם את מועד ייצור הרכב וגם את מועד רישום הרכב לתנועה במדינת החוץ.

ומכל מקום, טענה המדינה אף אם נפלה טעות באופן בו יושמה התקנה בעבר, אין בכך כדי להקנות ליבואנים את הזכות כי טעות כאמור תיושם גם בעניינם.

 

פסק-הדין בעתירה:

 

בבוחנו את טענות הצדדים, החליט בית המשפט כי על פי תכלית החקיקה ונהלי משרד התחבורה, יש לפרש את התקנה כעמדת המדינה [יצוין כי  ב-30 לנובמבר 2011, כחצי שנה לערך לאחר שהוגשה העתירה, תוקן נוסח התקנה, כך שהאות "מ" הושמטה].

 

בית המשפט ציין כי היבואנים ניזוקו כתוצאה מהבנתם הלקויה את התקנה, תקלה שמקורה בטעות סופר בנוסח התקנה, אשר תוקנה רק כעבור שלוש שנים מיום שהותקנה. אולם, לא ניתן לפצותם בגין הנזק שנגרם להם באמצעות יישום מוטעה של הוראות התקנה, מה גם שיישום מוטעה של הוראות התקנה עלול להביא לפגיעה בצדדים שלישיים אשר אינם צד לעתירה, כאשר הלכה למעשה הם ירכשו רכב "ישן" יותר מהמצוין ברישיון הרכב.

לכן, דחה בית המשפט את העתירה, אך נמנע מלחייב את העותרים בהוצאות משפט, בשל הטעות בניסוח התקנה.

 

[עת"מ 38229-06-11 גבאי ואח' נ' מדינת ישראל, פסק-דין מיום 11.8.12, השופטת אגמון-גונן. ב"כ הצדדים- לעותרים- עו"ד יפה. למדינה- עו"ד עיני מפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)].

 

הערות:

 

לעמדתנו, פסק הדין אינו לוקח בחשבון את האפליה הקשה הקיימת בין יבואני רכב ביבוא אישי לבין יבואנים מסחריים, אפליה אשר מתעצמת כאשר מדובר ביבוא רכב הטעון רישיון יבוא, שכן טרם להגשת בקשה לרישיון יבוא – חייב היבואן האישי לרכוש את הרכב בחו"ל, דבר המחייב את הסוכנויות למכירת רכב בחו"ל לרשום את הרכב לתנועה שם.

 

כלומר, גם רכב חדש אשר נרכש על ידי יבואן ביבוא אישי – יירשם לתנועה בחו"ל. מאידך, רישום הרכבים בישראל ייעשה חודשים ארוכים לאחר רכישת הרכב בחו"ל מאחר ובפרק זמן שלאחר הרכישה יש להגיש בקשה לרישיון יבוא, שטיפול בה ע"י משרד התחבורה יכול לארוך חודשים ואף לאחר קבלת רישיון יבוא יש עוד להטעין את הרכב ולשלוח לישראל.

 

נוצר מצב בו מועד עלייתו לכביש של רכב ביבוא אישי נרשם בישראל כמועד רכישתו בחו"ל, אשר כאמור אינו משקף כלל את מצב הרכב  - שכן עד להגעתו לישראל יכול וחלפו חודשים רבים במהלכם לא נעשה ברכב כל שימוש לבד מרישום לתנועה בדרכים כנדרש על ידי משרד התחבורה [כתנאי לקבלת רישיון יבוא] ועל ידי סוכנויות הרכב הזרות,כמפורט לעיל.

 

היבואנים הסדירים לעומת זאת, אינם חייבים ברישום הרכבים לתנועה בחו"ל ויכולים לייבא את הרכבים לישראל מבלי שנרשמו כלל לתנועה בחו"ל.

 

לדוגמא, בעוד רכב שיוצר בינואר 2011 ויובא על ידי יבואן סדיר לישראל באוגוסט 2011, ונרכש על ידי לקוח בדצמבר 2011, כך שרק במועד זה נעשה בו שימוש, ירשם ברישיון הרכב מועד עלייתו לכביש בישראל בדצמבר 2011.

 

מנגד, הרי שרכב שיוצר בינואר 2011, ונרכש על ידי יבואן ביבוא אישי באוגוסט 2011, ואשר עד לקבלת רישיון יבוא ושילוח הרכב לישראל חלפו מספר חודשים, כך שהרכב הגיע לישראל בדצמבר 2011, ורק ממועד זה נעשה בו שימוש, במקרה זה יירשם מועד עלייתו לכביש באוגוסט 2011 [מועד הרכישה והרישום לתנועה בחו"ל], ללא קשר לשאלה מתי הרכב יובא בפועל לישראל, ועל אף שמיום רכישתו לא נעשה בו שימוש.

 

לדעתנו, תוצאה זו חותרת תחת תכלית פתיחת שוק יבוא הרכב בישראל לתחרות באמצעות יבוא אישי ומפלה  את היבוא האישי לרעה. מהאמור עולה גם כי אין פגיעה של ממש בצדדים שלישיים, אשר מקבלים מידע רלבנטי מרישיונות הרכב; מתי באמת עלה הרכב לכביש ולא מתי החל תהליך שינועו לישראל.

 

יצוין כי משרדנו טיפל בעתירה דומה עתירה דומה בבית משפט זה לפני כב' השופטת י' שיצר (עת"מ (ת"א) 46135-05-11 עמותת איגוד יועצי ונותני שירותים בתחום ייבוא אישי של כלי רכב לישראלנ' משרד התחבורה). אשר הורתה על העברת העתירה לדיון לפני בית המשפט העליון, על מנת שתידון יחד עם העתירה שהוגשה במסגרת בג"ץ 2262/11 מכשירי תנועה ומכוניות (2004) בע"מנ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, בגדרה נתבקשו סעדים שונים בגין מספר מחדלים לכאורה של משרד התחבורה, רשות המיסים ומשרד התמ"ת בעניין רישום רכבים שיובאו ארצה ביבוא אישי. בחודש מאי, הושהה הדיון בבג"צ 2262/11, ובית המשפט הורה למדינה לשלוח הודעת עדכון בתוך 6 חודשים, ולאחריה יחליט בית המשפט כיצד העתירה תמשיך ותידון.