עו"ד גיל נדל, שי בבאי
במהלך עסקים רגיל, נוהגות חברות רבות הרוכשות טובין או שירותים לקבל אשראי מן המוכר, כך שהן יכולות לפרוע את חובן זמן מה לאחר קבלת הסחורה/השירותים. במצב בו חברה אינה מסוגלת לשלם את חובותיה לנושים ולהשיב את האשראי, לעיתים נכנסת החברה להליך של כינוס נכסים ופירוק.
במצב בו נכנסת חברה לפירוק, לעיתים נמצאים נושיה במצב בעייתי ביותר, כאשר סך הכספים והנכסים הנמצאים בידי מפרק החברה (אשר ממונה על ידי בית המשפט) נמוכים מחובותיה של החברה, והמפרק צריך להחליט חובו של איזה נושה קודם
במצבים מסוימים, נוהגים נושים לבטח את עצמם באמצעות קביעת הסכם "שימור בעלות" בזמן אספקת הסחורה, שמשמעותו כי הסחורה תישאר בבעלות הספק/הנושה (אף שפיזית היא מועברת לידי החברה הרוכשת) עד לפירעון החוב כולו. כך, במידה ונכנסת החברה החייבת לפירוק, הסחורה הנדונה (ובמקרים מסוימים אפילו הכסף שהופק ממכירתה) איננה למעשה חלק מנכסי החברה, ולא תתחלק בין הנושים, אלא תוחזר לבעליה.
יחד עם זאת, קיימים תנאים נוקשים לכך שבית המשפט יקבל הסכם שימור בעלות כלגיטימי, ובכך עסקה החלטה שניתנה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
עובדות המקרה וטענות הצדדים
חברת ויטה פרי גליל (החדשה) בע"מ סיפקה מוצרי מזון קפוא ומוצרי מזון יבש לחברת קפלן שיווק בשר בע"מ. לאחר שחברת קפלן נכנסה לפירוק, טענה ויטה כי בינה לבין קפלן היה קיים הסכם שימור בעלות, כך שסחורות שסופקו לקפלן ושטרם שולמה תמורתן נותרו בבעלות ויטה. לאור זאת, ביקשה ויטה מבית המשפט להורות לכונס הנכסים של חברת קפלן להעביר לידיה סחורות המצויות בחזקתה של קפלן.
ויטה טענה כי בפגישה בין מנהלי החברות סוכם כי ויטה תספק לקפלן את הסחורות בתנאי שימור בעלות, וסיכום זה מופיע על החשבוניות אשר סיפקה ויטה לקפלן, ואשר עליהן חתומים מנהלי חברת קפלן. מנגד, טען כונס הנכסים (בשם חברת קפלן) כי בין הצדדים לא קיים הסכם שימור בעלות, אלא שכוונת הצדדים הייתה לבצע עסקת משכון (כלומר עד לפרעון התמורה, יהיה לויטה שעבוד על הסחורה).
החלטת בית המשפט
בית המשפט ציטט הלכות קודמות לפיהן הסכמת הצדדים בדבר שימור בעלות אינה מספקת, והסכמה זו לבדה לא תכריע את שאלת הבעלות בסחורה, אלא שעל בית המשפט לבדוק האם נעשתה בין הצדדים עסקת משכון מוסווית, או האם אכן טרם הועברה הבעלות בסחורה, וזאת על פי ההיגיון הכלכלי והמסחרי בשימור הבעלות במקרה הספציפי, ועל פי יתר נסיבות המקרה.
בבחינת נסיבות המקרה, ציין בית המשפט כי העסקה בין ויטה לקפלן היא עסקה אחת מני רבות, כך שויטה מספקת לקפלן סחורות מזה זמן רב, ובהיקפים גדולים ביותר. לאור זאת, קבע בית המשפט כי סביר להניח שאם הצדדים היו מעוניינים להגיע להסכם שימור בעלות אמיתי, היו עושים זאת במפורש בהסכם בכתב, ולא היו מסתפקים ברישום על גבי החשבוניות; עוד הוכח כי בעסקאות אחרות שמבצעת ויטה, לרובם צוינה תנייה "סטנדרטית" דומה, ולעיתים, ביחס ללקוחות גדולים – לא צוינה; עוד צוין, כי לאחר שהוכרז כי קפלן נכנסת להליכי פירוק, פנו מנהלי ויטה לקפלן, וביקשו כי ימהרו לפרוע את חובם אליהם עוד בטרם יתבצע כינוס נכסים, ובפניית ויטה לכונס הנכסים לא נטענה תניית שימור בעלות.
מסיבות אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי ניתוח המציאות העסקית בין החברות אינו מצדיק סטייה מהנוהג המקובל בעסקאות מסחריות, לפיו הבעלות בממכר עוברת לקונה עם העברתו לידי הקונה. לאור זאת, נפסק כי בין הצדדים לא נערך הסכם שימור בעלות, אלא שויטה ניסתה "לקרוא" הסכם כזה לתוך היחסים בין הצדדים, על מנת לקבל יתרון לא הוגן על פני יתר נושי החברה. לאור זאת, דחה בית המשפט את בקשת ויטה לקבוע כי התקיים הסכם שימור בעלות, וחייב את ויטה בתשלום הוצאות משפט לטובת הכונס בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
הערות ומסקנות
יבואנים ויצואנים הם בין הציבור הפגיע ביותר למקרים של חדלות פירעון של חברות, וזאת מכיוון שכל עיסוקם הוא בקניית ומכירת סחורות, ובדרך כלל בתנאי אשראי. לכן, יבואן אשר מוכר סחורה בתנאי אשראי חשוף כמעט תמיד לסיכון כי לא תשולם לו תמורת הסחורה. לכן, מומלץ לעוסקים במסחר בינלאומי לבטח את עצמם בצורה ראויה כנגד הסיכונים הכרוכים במקצוע.
לאור החלטה זו, דרך יעילה אחת להבטיח כי העוסקים בסחר בינ"ל לא ימצאו עצמם בפני שוקת שבורה, היא לחייב את הקונה לחתום על הסכם שימור בעלות בנוסח כזה שישכנע את בית המשפט כי זו הייתה כוונת הצדדים.
(פר"ק 2227-09
בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א ואח' נ' קפלן שווק בשר בע"מ ואח', בש"א 20578/09, כב' השופטת דניה קרת-מאיר, החלטה מיום 18.11.10. ב"כ הצדדים: עו"ד חנית נוב- כונסת הנכסים. רו"ח בועז יפעת – מפרק זמני לחברה).
עדכוני מכס ורגולציה
