עו"ד גיל נדל
פסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב לא יעשה טוב למחסני המטענים.
יבואן פלסטיני ייבא שתי מכולות של סיגריות, אחסן אותם במסוף מטענים, שילם את מסי היבוא, ורשימון היבוא קיבל התרה מרשות המכס. בטרם שחרור הסיגריות, פיזית, ממסוף המטענים, נגנבו הסיגריות מהמסוף.
היבואן הגיש תביעה כנגד מספר גופים: היבואן תבע את רשות המכס ודרש ממנה להשיב לו את המסים ששולמו (כשני מליון ש"ח), וזאת מכח הוראתו של סעיף 150 לפקודת המכס הקובע כי מנהל המכס רשאי להחזיר מכס או לוותר על תשלומו, כולו או מקצת, אם הטובין אבדו, הושמדו, ניזוקו או נעזבו לרשות המכס, בעודם בפיקוחה או לפני כן.
כמו כן, תבע היבואן את מסוף המטענים ואת חברת הביטוח שלו לקבלת פיצוי בגין סכומי מסי היבוא הנ"ל, בגין אי מכירת הסיגריות הגנובות, ובגין נזקים נוספים.
בית המשפט קיבל את תביעת היבואן כנגד מסוף המטענים וחברת הביטוח שלו. בית המשפט קבע כי מסוף המטענים הוא האחראי לאבטחת המטענים שבשטחו, הן מכוח היותו "שומר שכר" והן מכוח החוק שהסמיך אותו להיות "מחסן רשוי" בלעדי, לאחסון סחורות טרם תשלום המכס, ולצורך כך מחויב מסוף מטענים לקבוע נהלי אבטחה יעילים, תוך הישענות על אמות מידה מקצועיות, ובפיקוח הולם על יישומם בשטח.
בית המשפט הוסיף וקבע כי "אם נכון הדבר לכלל הסחורות, נכון הוא שבעתיים לסיגריות - שהן מוצר קל לגניבה ולהפצה מחד, ומאידך משולם בגינם מס גבוה. מסיבות אלה הוגדרו טובין אלה - על ידי כלל הצדדים - רגישים ביותר".
בית המשפט מצא כי הסיגריות הושארו בלא השגחה בשטח הבדיקה ולא הוחזרו למיקומם הרגיל בשטח המסוף - מקום שיועד במיוחד למכולות בהן מאוחסנות סיגריות, שהגישה אליו קשה יותר ומאובטחת יותר.
כמו כן, מצא בית המשפט כי הבודקת בשער המסוף, לא בדקה בקפדנות את המסמכים או את התאמתם למכולות, וכי ניתן היה לזהות את היות המסמכים ששימשו להוצאת הטובין מהנמל כמזויפים, במבט בלבד – דבר שלא נעשה.
מכאן הסיק בית המשפט כי מסוף המטענים לא נהג באופן שניתן וראוי לדרוש ממסוף "סביר ונבון", העוסק במטענים רגישים הניתנים לגניבה, וכי שום אמצעי הגנה - מינימאלי - לא הופעל כדי למנוע ממי שאינו מורשה להוציא מכולות מהמסוף, למרות שהמעשה היה צפוי.
מצד שני, בית המשפט דחה את תביעת היבואן כנגד רשות המכס (ובהתאם לכך דחה הודעת צד ג' שהגישו מסוף המטענים וחברת הביטוח כנגד רשות המכס). בית המשפט קבע כי לא התקיימו תנאיו של סעיף 150 המאפשר את השבת המסים ליבואן, שכן הטובין כבר לא היו בפקוח רשות המכס. בית המשפט נעזר בעדויות שהושמעו בפניו ולפיהן אין צורך לקבל את אשור רשות המכס להוצאת הטובין מהמסוף לאחר שרשימון היבוא קיבל התרה. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי "בנסיבות המקרה שלפנינו (עליהן אין חולק במישור העובדתי לעניין זה) הטובין לא היו מצויים עוד ב"פיקוח" רשות המכס, כי אם ב"פיקוח" מסוף המטענים - וחובת תשלום מסי הייבוא הייתה מוטלת על גוף זה.
נעיר שתי הערות פרשנות משלנו:
בכל הנוגע לתביעה כנגד רשות המכס, נראה שבית המשפט פירש את הביטוי "פיקוח" במובן של "שליטה פיזית" על המטען, ולא במובן של "שליטה מכח החוק", ומכאן הסיק בית המשפט כי אם רשות המכס אינה שולטת פיזית על המטען, אין היא מפקחת עליו. על מסקנה זאת של בית המשפט ניתן לחלוק.
תוצאתו של פסק הדין הינה שתחולתו של סעיף 150 הולכת ומצטמצמת, וזאת בנוסף למגבלה נוספת (שלא הוכרעה בפסק הדין) הקשורה לשאלה האם רשות המכס חייבת, כאשר תנאי הסעיף מתמלאים, להחזיר את המסים, או שיש לה שיקול דעת בענין. בכל מקרה, ברור שתוצאתו של פסק הדין אינה מיטיבה עם מחסני מטענים ומבטחיהם, שכן, מצד אחד, הם חשופים לתביעה מצד בעלי מטענים, ומצד שני לא יוכלו לדרוש את השבת המסים מרשות המכס.
ת.א. 2780/00 שרכאת יאמכו נ' מדינת ישראל ואח', פסק דין מיום 6.5.2007
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
